פרי שביעית שנכלל בחרוסת והגיע זמן ביעורו, האם לשיטת הרמב"ם יש לבער את כל החרוסת?

הפסח מתקרב, ליל הסדר מתקרב אובר יש לנו שאלה הלכה למעשה על רקע הכנת החרוסת. היה מי שהכין את החרוסת ונזכר לאחר מעשה שאחד המרכיבים של החרוסת כבר הגיע זמן הביעור שלו וכבר הוא אסור לפי שיטת רבנו. כי כידוע כל מין ומין אשר נגמר בשדה, כבר לא קיים לחיה בשדה, חובתנו לבער אותו גם ממה שיש לנו בתוך הבית. ו אם יש לנו עודף כזה, מצווים אנו לאכלו על אתר אנו וידידנו. ואם בכל זאת ישאר עודף מעט לעודף הזה גם לאחר שאכלנו לפי רבנו חייבים לכלותו לחלוטין שריפה קילוי חיסול כי הוא אסור ולפי שאר הפוסקים מוציאו לרשות הרבים מפקירו ושוכה בו וגם שאר הפוסקים מודים לרבנו שמגיע זמן הביאור והוא לא ידע שהוא צריך להפכיר אותו ונשאר זמן חודש שבוע ואחר כך באים ואומרים לו שמע כבר הגיע זמן הבעור ולא הוצאת אותו להפקר גם לפי שאר הפוסקים אותה אותם פירות שלא הופקרו בזמן אסורים באכילה כי יש חובת ביאור וקילוי עליהם אז לזכור את המחנה המשותף בין הרמבם ונתר הפוסקים ובכן תוצאה מכך אנחנו רוצים לדעת מה קורה אם בתוך החרוס יש לנו פרי אחד שכבר הגיע זמן בעורו ולא בערו והיה צריך לחלוותו הוא אסור. אמנם לפי שאר הפוסקים אז יש את ההיתרים של התר מכירה שאז לדעתם כבר חקעה קדושת שביעית ממה שנמכר לגוי אוצר בית דין שאז יש לזה גדר של הפקר ואין בזה חובת באור אבל כל הדבקים במש רבנו עלבש דמורי הרי לא הרעיל לא יתר מכירה ולא עוצר הרבה דין ואז אם הוא דבר האסור באכילה והוא נמצא בתוך התערובת דהיינו בתוך החרוסת מה הדינה שלות החרוסת אוכן עלינו לדעת אם זה מין בשאינו מינו ונותן טעם מין במינו הרי זה בכל שהוא ואת זה אנחנו לימדים מפרק שביעי במשנה, מסכת שביעית, הלכה שביעית נאמר שם כך הורד והכופר א לא ורד חדש שכבשו בשמן ישם ילקט את הורד. כלומר ורד חדש הוא אומר רש" רבנו ורד של שביעי בש שמן ישן בשמן של שישי. זאת אומרת יש לנו כאן ורד חדש שנותן טעם בשמן של התר של שישית. הרי זה מלקתו. אומר רבנו, למה מלקתו? למה לא אוסרים את השמן? אומר רבנו, לפי שאין טעם הורד נרגש בשמן מפני שהשמן עתיק והורד בושר אלא אם כן נשאר זמן רב. כלומר הורד הוא של שביעי זה כבר גזמן באורו והוא אסור והוא היה בתוך שמן שישי. השמן היה שם חזק והוא לא ממהר לקבל טעם מן הברד שהוא באופן יחסית אליו בוסר אלא אם כן שהרבה זמן. אז כיוון שהוא לא נתן טעם בשמן זה מין אחד. שמן זה מין שני הוא לא נתן טעם בשני לכן לוקח את הורד ומבאר אותו והשמן איננו אסור אבל אם הורד שהה הרבה זמן בתוך השמן הישן הרי ודאי שהוא נותן טעם ואם הוא נותן טעם יש צורך לבאר גם את השמן של השישית בגלל שטעם של הורד נמצא בשמן ממשיכה המשנה ואומרת וישן וחדש אם יש לנו ישן דהיינו של מוצאי שביעי בחדש ומוצאי אומר רבנו ישן בחדש הוא שיכבוש ורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית אז נאמר ישן בחדש חייב בביאור לפי ששעם הברד נרגש בו מיד ולפי כך חייב לבאר השמן ממשיכה המשנה ואומרת חרובים חדשים דהיינו של שמיטה שחייבים בבעו שכבשן ביין ישן יין מותר של שישית שאיננו אסור שנים בחדשים בחדש כלומר חרובים משנים בחדש בשמן חדש חייבור זה הכלל כל שהוא נותן טעם חייב לבאר מין בשינו מינו או מין במינו כלשהו שביעית אוסרת כלשהו במינה ושלא במינה בנותן טעם אומר רבנו אבל החרובים ביין טעם החרובין נרגש בו מיד ולפי כך בין כך ובין כך חייב לבאר היין ואומרו ומין במינו כלשהו עכשיו נקשיב היטב היטב כגון שנתערב יין של שביעית ביין של שישית יין של שביעית הגיע הזמן באורו אסור נתערב ביין של שישית אפילו טיפה אחת בחבית גדולה הרי זה חייב לבאר והוא אומרו שביעית עוסרת כל שהוא במינה ואומרו ושלא במינה ונותן טעם כגון ורד בשמן וחרובים ביין וכך הדין בשאר ייסורים שבתורה כלומר אם יש לי נניח תאנים שכבר הגיע הזמן בעורם בחנוכה ותחנתי אותם עם נניח א תאנים אחרות או עם תמרים של חוץ לארץ שהם שרות אבל התאנים של של ארץ ישראל שהגיע זמן באורם הם אסורות מין בשאנו מינו ונותן טעם אם יש טעם של תאנים בתוך התמרים אסורה הדוקה הזאת אם אין טעם מותר ולכן בדרך כלל מין בשאינו מינו אם אין אנו יודעים לעמוד על הטעם מבטלים ב-60 אבל יש לנו אפשרות אחרת. כיוון שהיום איסור השביעי הוא מדרבנן והאיסור הזה התערבב בהתר, יש לנו כלל. אומנם אין מבטלים איסור לכתחילה. אסור לי אפילו איסור דרבנן לקחת אותו לתוך תערובת או להתיר אותו בתערובת כי אין מבטלים איסורך התחילה. אבל אם מתערבב בלי כוונה ו יש רוב של ההיתר כנגד האיסור דרבנן אבל אין פי 60 של ההיתר כנגד איסור דרבנן מותר להוסיף עד ל60 כדי לבטל ולכן באמת אם יש לנו דוקה ויש מין שהגיע זמן בעורו הוא אסור ויש לנו שאר מינים מותרים אם זה מין בשאינו מינו שאז הולכים אחרי נתינת הטעם אז הולכים אחרי 60 אם אין פי 60 יש לו הוסיף היתר עד לכמות של 60 כדי להתיר את הדוקה אם לא היא תהיה אסורה שהרבי נותן טעם חייב לבער הכל ואם ואם ואם יש לנו מין במינו ואם יש לנו מין במינו, כלומר יין ביין שיש להם אותו טעם שיש להם אותו טעם אז לפי הכללים של מאכלות אסורות לפי הכללים של מאכלות אסורות אזי אה אם מחר ואי אפשר לעמוד על טעמו צריך ב-60 אבל כאן רבנו אומר כפי שהמשנה אומרת במשהו מין במינו בשביעית ומשהו הם אומרים בגלל שזה דבר שיש לו מתירים שהרי אתה יכול להפכיר אותו ויהיה היתר אבל לפי רבנו אין לו מתירים שהרב הגיע זמנו הוא אסור וחייבים לכלות אותו אז למה באמת מין במינו זה משהו הוא לא גדר מעמיד הוא לא גדר דבר חשוב דווקא הוא לא גדר דבר שיש לו מתירים ולמה מין במינו במה שהוא בשביעית למה טיפת יין של שביעית בטיפה בחבית גדולה של יין שישית גדולה וענקית יש פי מאשר הטיפה הזאת למה זה חייב בביאור והתשובה רבותיי דין שביעית שונה מאשר דין מאכלות אסורות בעניין זה של הביאור שדין שביעי אנחנו מצובים בבעור ואם לא ביארנו הוא אסור באכילה ועדיין מצוות ביאור רובצת עלינו ולכן מה מועד לי שיש לי טיפה טיפת יין שנמצאת טיפת יין שחייבת באור ונפלה לתוך חבית גדולה לא מועיל לי העניין של ביטול הביטול נאמר רק למאכלות אסורות שאין בהם מצוות באור אבל במאכלות אסורות שהם נובעים תוצאה מכך שיש עליך חובה לבאר. קום ועשר ותבער. אתה השם שהטיפה הזו נפלה בתוך טיפות תבער את הכל בגלל שיש קום מעשה של מצוות ביטול. ולכן בדוקה מין במינו אין מה לעשות צריך איך קוראים לבער. אבל מין בשאינו מינו וזהו המצב ודוקה זהו המצב ודוקה מין בשאנו מינו ונותן טעם ואז אם יש פי 60 טוב, אין פי 60 מרבים. באמת ההלכה הזו שרבנו אה שהיא משנה מפורשת, רבנו הביא אותה בלכות שביעית. הרובין של שביעית שכבשם ביין, ביין שמן או ביין מוצאי שביעית. חייב לבער היין. שהרי טעם פירות שביעית בו, זה הכלל. פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו? בכלא במינו בנותן טעם הנה רבנו התיק את לשון ההלכה את המשנה לפסוף פרק שביעי משמיטה יובל כאן ומצאנו כמובן בפרק 15 מלכות מאכלות אסורות הלכה שמינית פירות שביעית אף על פי שאם נתערבו במינן בכל ושלא במינן בנותן טעם אינם בכלל איסורי תורה שאין אותה תערובת אסורה אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית כמו שהתבאר במקומו כלומר רבנו כאן לא עוסק בפירות שהגיע הזמן באורם אלא בפירות שהם יש בהם קדושת שביעית ועוד לא הגיע זמן באורם ויש צורך לאכולם בקדושת שביעית אומר רבנו זה משהו אחר פירות שביעית על פי שהם התערבו במינם בכל שהוא למה בכל שהוא קשות מה החובה שלך לאכול כל אותם מקדושת שביעית תאכל את התערובת הזו בקדושת שביעית ושלא במינן נותן טעם כלם שאם כבר אין בהם טעם אמרנו תבטלו יש גדר של ביטול ואין חובה לאכול אותם בקדושת שביעייתי אז לזכור ההלכה הזו לא מדברת על פירות שהגיע הזמן באורם אלא על חובת אכילה על חובת אכילה בקדושת שביעית אבל יש לנו בפרק יאלכות בפרק י מהלכות מאכלות אסורות שם רבנו הביא את הדינים של מאכלות אסורות הנובעים כתוצאה מעולם הצומח דהיינו כגון אור רעה קריאת הקרם ושם רבנו מביא את דין השביעית ברמה של הספיחין דהיינו ירקות של השביעית מאחר וחכמים גזרו עליהם איסור אכילה. הנה פרק י הלכה כב. הטבל והחדש וההקדש הוא ספיחי שביעית והכלעים והאורלה משכינה יוצא עם פירות אסורים כמותם ואין לוקים עליהם חוץ מיין ושמן של עורלה וכולי אבל רבנו הביא אותם בכלל מאכלות אסורות כי סביחין זה אסור באכילה ואז לפי הדינים מין במינו בנותן ב60 מין בשול מינו בנות אין טעם כי ספיחין זה איסור אכילה שאין עליו דין גדר של ביאור לא מהפן של הביעור הוא נגע אבל כל שיש בו חובת ביעור אז אמרנו אם זה מין במינו אפילו באל לא בטיל כי יש חובת ביאור וצריך לבטל הכל ועוד הערה בהקשר הזה כבר אמרנו ששאר המפרשים החולקים על רבנו מבחינים בשביעית בין דבר שיש לו מתירים ובין דבר שאין לו מתירים. רבנו כפי שאמרנו זה גדר אין זה גדר דבר שיש לו מתירים אבל הפוסקים מבחינים ובצדק בין אם הוא בלע את הטעם בזמן היתר ובין הוא בלע את הטעם בזמן איסור ונסביר את הדברים רבנו באותו פרק שביעי מהלכות שמיטה יובל מביא בהלכה ו הכובש שלושה כבשים בחבית אחת. כל שקלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית. ואם התחיל בה הרי הכל כמבואר אושם שמבאר אוכלי אדם כך מבאר אוכלי בהמה מן הבית ואינו מאכיל לבהמה אם קלה אותו המין מן השדה. ונסביר את הדברים. אם היה לי בתוך חבית שלושה מילים של כבשים והנה מן אחד כבר הגיע זמן באורו, אני מוציא אותו, מבאר אותו והשאר מתקיימים. נשאלת השאלה, הרי סוף סוף יש עברת טעם כי הם כבושים וכל מין העביר טעם בזולתו. אז עד שאני מוציא את המין האחד ומבאר אותו, מה אני עושה עם יתר המינים שכבר בלועים מטעם הדבר הזה שהגיע הזמן באורו? תשובה, הטעם שבלוע בהם הרומבוע כי הוא בלע את הטעם הזה בזמן היתר. והוא אויל והוא בלע את הטעם הזה בזמן התר. הרי הוא קם מבואר ואין עלה עלינו חובה לבאר אותו. אבל אם לקחנו דבר שהוא כבר הגיע זמן באורו וקטשנו אותו עם דבר שלא הגיע זמן באורו או בישלנו אותו ביחד, הרי הוא נותן טעם איסור בדבר המותר. וחזרנו לכללים מין בשאנו מינו בנותן טעם או ב60 וניתן בימינו להרבות כדי לבטל ומין במינו אפילו באל לא בטיל רבי ח