האם התוספת לזימון "שהשמחה במעונו" נאמרת גם לאחר שבעת ימי המשתה ואף שלא בבית חתנים?

תמצית מקורות בנושא ברכת "שהשמחה במעונו"

מסמך זה מסכם את הנושא של ברכת "שהשמחה במעונו" הנאמרת בזימון לאחר סעודה, תוך התייחסות למקורות שהוצגו. הדיון מתמקד בשאלה מתי מברכים ברכה זו, היכן, ובאילו נסיבות, תוך הצגת דעות שונות של פוסקים מרכזיים.

נושאים מרכזיים ועובדות חשובות:

1. תקופת אמירת הברכה על פי רבנו (רבינו משה בן מימון - הרמב"ם):

• הרמב"ם קובע כי מברכים "שהשמחה במעונו" החל מהתחלת ההתעסקות בצורכי סעודת נישואין והכנתה, ועד 30 יום לאחר הנישואין.
• יתרה מכך, הרמב"ם מוסיף כי גם בסעודה הנערכת לאחר הנישואין "מחמת הנישואין" עד 12 חודשים, מברכים ברכה זו.
• הדגש הוא על הקשר של הסעודה לשמחת הנישואין, גם אם היא מתקיימת זמן רב לאחר החתונה עצמה (כדוגמת קרוב משפחה שמגיע מחו"ל לאחר חצי שנה).
• ציטוט מרכזי: "הסועד בבית חתנים מיתחילו להתעסק בצורקי סעודת נשואין ולהכינה ועד 30 יום אחר הנשואים מברך נברך שעה שמחה במעונו שאכלנו משלו".
• ציטוט נוסף: "וכן סעודה שעושים אותה אחר הנישואין מחמת הנישואין עד 12 חודש מברך שהשמחה במעונות".

1. היכן מברכים "שהשמחה במעונו" על פי מורי (רבי יחיא צאלח):

• מורי (רבי יחיא צאלח) מציין כי לשון "חתנים" בלשון חז"ל מתייחסת הן לבית החתן והן לבית הכלה.
• לכן, מברכים "שהשמחה במעונו" בכל אחד מהבתים, בין אם החתן והכלה נוכחים ובין אם לא.
• המקור מביא דוגמה של חתנים צעירים שנרדמים ולא מגיעים לסעודה שלישית, וקובע כי עדיין מברכים "שהשמחה במעונו" כי הסעודה היא "מחמת הנישואין".
• עדות למנהג בתימן: היו נוהגים להתארח בבית הכלה גם לאחר שהיא עברה לבית החתן, ומברכים "שהשמחה במעונו".
• מורי מודע לכך שהיו טועים שלא בירכו במקרים אלו וטוען שזו אינה ההלכה.

1. דעת מרן (רבי יוסף קארו) בשולחן ערוך:

• מרן מעתיק את לשון הרמב"ם בנוגע לתקופת אמירת הברכה (עד 30 יום לאחר הנישואין, ועד 12 חודשים בסעודה מחמת הנישואין).
• ציטוט מרכזי: "הסועד בבית חתנים מ שיתחילו להתעסק בצורקי סעודת נשואין ולהכינה עד 30 יום אחר הנשואין מברך נברך שהיה שמחה במעונו שאכלנו שלו".
• ציטוט נוסף: "וכן סעודה שעושים אותה אחר הנישואין מחמת הנישואין עד 12 חודש מברשה שמחה במעונו".
• עם זאת, מרן מוסיף הערה משמעותית: "והידנה ערבה כל שמחה כבר גמרנו". כלומר, בזמן הזה, השמחה כבר אינה כפי שהייתה בעבר.
• לפי מרן, כתוצאה מכך, אין אומרים "שהשמחה במעונו" אלא בשבעת ימי המשתה בלבד.
• מרן מציין גם שלאלמן הנושא אלמנה, מברכים "שהשמחה במעונו" שלושה ימים בלבד, דבר המעיד על צמצום נוסף בתקופת השמחה.

1. דעת המרי"ץ (רבי יצחק בן משה צאלח) בתשובה:

• המרי"ץ מביא את דברי מרן ומבין מהם כי אין לברך "שהשמחה במעונו" לאחר שבעת ימי המשתה.
• המרי"ץ מציין את דברי הסמ"ג (ספר מצוות גדול) על "ארבע קול שמחה" וכן מנהג קדום להתחיל לומר "שהשמחה במעונו" כבר בשבת הראשונה שלפני החופה.
• המרי"ץ מביא את דברי "הגיוני ורדים" שסובר שטעם "ארבע קול שמחה" הוא דווקא בשביל סעודה שאחר שבעה, ולפני שבעה נוהגים כרגיל.
• המרי"ץ מסכם כי "דבר פשוט הוא בכל מקום מקום לפי מנהגו כיוון דלא דינה דגמרא הוא" בנוגע למנהגים שלפני הנישואין ואחריהם (מעבר ל-30 יום), שכן דין הגמרא הוא שמברכים לפני ואחרי (עד שנה).
• המרי"ץ מסכים עם מנהג המקום (כנראה תימן) לברך "שהשמחה במעונו" גם לאחר שבעת ימי המשתה, כיוון שזה תואם את דין התלמוד.
• המרי"ץ מדגיש כי אין איסור באמירת ברכה זו גם לאחר שבעה, שכן היא אינה דומה לברכת חתנים (שעלולה להיות ברכה לבטלה).
• המרי"ץ מעודד להמשיך במנהג ולתת יד להחזיר את השמחה כפי שהייתה.
• בנוגע למקום אמירת הברכה שלא בבית החתנים, המרי"ץ מסכים עם מורי שמנהגם הוא לברך בכל מקום שהחתן נמצא (בית הכלה, בית אחר), בניגוד לדעת מרן שמצמצם זאת לבית החתן או מקום המוזכר לו.
• המרי"ץ אף מתייחס למקרה של חתן אורח בברית מילה במהלך שבעת ימי המשתה, שם יברכו ברכת חתנים אך לא "שהשמחה במעונו" בגלל צער התינוק.

1. השתנות השמחה בזמן מרן:

• מרן מתאר כי "ערבה כל שמחה", כלומר השמחות אינן כפי שהיו בעבר. הוא מזכיר כי חתונה לא נחגגת עוד במשך ארבע שבתות בבתים, ובשבת חתן כבר לא שמחים יחד כקהילה אלא בוחרים בבתי מלון.
• מרן רואה בכך סימן להתמעטות השמחה.
• הכותב מביע כאב על אובדן "ארבע קול שמחה".

מסקנות מרכזיות:

• קיימת מחלוקת בין הפוסקים בנוגע לתקופת אמירת ברכת "שהשמחה במעונו" לאחר שבעת ימי המשתה. הרמב"ם מתיר עד 30 יום (ואף עד 12 חודשים בסעודה מיוחדת), בעוד שמרן מצמצם זאת לשבעה ימים בלבד עקב שינוי אופי השמחות.
• המרי"ץ נוטה להקל כדעת הרמב"ם ומאפשר לברך גם לאחר שבעה, בהתאם למנהג המקום, ובטענה שאין בכך איסור.
• בנוגע למקום אמירת הברכה, מורי והמרי"ץ נוקטים בגישה רחבה יותר ומאפשרים ברכה בכל מקום שהחתן נמצא, בניגוד לדעת מרן.
• השינויים בסדרי החיים ובאופי השמחות הובילו לדעות שונות בפסיקה.

המסמך מדגיש את חשיבות המנהג המקומי ואת גישתו המקילה של המרי"ץ בנושא זה, תוך התייחסות למקורות התלמודיים ולדעותיהם של פוסקים מרכזיים