האם ניתן לתבוע פיצוי מבעלי חניון בגין גניבת רכב כדין שומר שכר?

תמצית מקורות - חובת שומר שכר במגרש חניה

נושא מרכזי: האם בעל מגרש חניה או השומר המועסק על ידו נחשבים כשומר שכר וחייבים בתשלום אם רכב נגנב מהחניה, על פי דין תורה ועל פי החוק האזרחי?

נקודות עיקריות וציטוטים מהמקור:

• השאלה והמקרה: המקור פותח בשאלה עקרונית ובמקרה קונקרטי: ראובן חנה את רכבו במגרש חניה, לקח כרטיס תשלום, וכשחזר רכבו נגנב. ראובן תובע את בעל מגרש החניה בטענה שהוא נחשב לשומר שכר וחייב בגניבה על פי ההלכה. "השאלה היא מהוא הדין באמת לפי דין תורה נראה שבעל המגרש חייב לעומת זאת לפי החוק נראה שבעל המגרש איננו חייב".
• הבחנה בין דין תורה לחוק האזרחי: המקור מצביע על פער בין ההלכה לחוק האזרחי בנוגע לחובת שומר שכר. החוק האזרחי אמנם מושפע מדין תורה בדיני שומרים, אך קיימים חריגים. "אף על פי שהחוק בחוק השומרים השתית את הדיני השומרים בדרך כלל על פי דין תורה אבל יש כמה דברים שהוא חרג מדין תורה למשל בדין שומר שכר קובע החוק שיש להבחין בין אם המטרה העיקרית היא השמירה ובין אם המטרה העיקרית היא לא השמירה. השמירה היא תפלה".
• הגדרת "שמירה עיקרית" לעומת "שמירה טפלה" בחוק: החוק מבחין בין מצב בו השמירה היא המטרה העיקרית (כמו במלתחה שמשלמים עבור השמירה) לבין מצב בו השמירה היא משנית למטרה אחרת (כמו במגרש חניה, שם התשלום הוא עבור השימוש במקום החניה). במקרה של שמירה טפלה, החוק פוטר את בעל המקום מחובת שומר שכר בגניבה ועבדה. "אבל במגרש החניה המטרה העיקרית היא דמי שכירות עבור השימוש במגרש החניה ולא השמירה עצמה. ולכן קובע החוק שכשהמטרה של השמירה היא תפלה למטרה העיקרית, אין לחייב אותו כשומר שכר וגניבה ועבדה לזה".
• חריגים לחוק - סוחר דירה ורכב: החוק עצמו מכיר בכך שישנם מקרים בהם למרות שהתשלום הוא עבור שימוש, עדיין תיתכן אחריות שומר שכר. סוחר דירה או רכב מוצאים מכלל זה. "גם החוק מבין שסוחר דירה הוא או סוחר רכב זה דבר שונה. הוא מוציא אותם מן הכלל". המקור מעלה את השאלה מדוע מגרש חניה שונה מסוחר רכב או דירה.
• ההשקפה של דין תורה: דין תורה מחמיר יותר ורואה בכל מי שמחזיק בנכס של אחר כאחראי לו, גם אם השמירה היא משנית למטרה העיקרית, במיוחד אם קיימת טובת הנאה לשומר. "משפט התורה קובע שגם שהשמירה היא תפלה למטרה העיקרית הוא חייב בגניב עבדה".
• דוגמת המלווה והמשכון: המקור מביא כדוגמה את המלווה שלוקח משכון. מטרת המשכון העיקרית היא ביטחון להלוואה, אך העובדה שהמלווה נהנה מהביטחון הופכת אותו לשומר שכר על המשכון לפי דין תורה. אם המשכון נגנב או אבד, המלווה חייב לשלם. "הרי האדם אשר נוטל משכון על ההלוואה, נטילת המשכון היא איננה השמירה. המטרה העיקרית של המשכון היא ערובה, היא בטוחה בידי המלווה שהלווה יפרע את חובו. זוהי המטרה העיקרית. אלא מה? שיש טובת הנאה למלווה בכך שהחוב שלו בטוח. על ידי בטוחה הוא בטוח יותר. זוהי טובת ההנ. של המלווה שמחזיק משכון. ואם כן, טובת ההנאה הזו לפי משפט התורה להבדיל נחוק עושה אותו לשומר שכר".
• הרציונל של דין תורה לחובת שומר שכר: הגמרא מסבירה ששומר שכר חייב בגניבה ועבדה כי הוא קיבל תשלום עבור השמירה, ולכן המפקיד מצפה ממנו לשמירה מעולה יותר. המקור מעלה את הקושי ליישם רציונל זה על בעל מגרש חניה שהתשלום הוא עבור השימוש ולא עבור שמירה ישירה. "כיוון שקיבל דמי שכירות ה דמי דמי שמירה המפקיד מצפה ממנו לשמירה מעולה יותר נתירותה יתרתה כלומר לשמירה מעולה יותר ולכן כיוון זהו הרציונל זהו ההיגיון שעומד מאחורי הדברים. אם כן, אין הגיון לבוא ולגלגל על בעל מגרש חניה אחריות על הרכב בגלל טובת הנאה שיש לו, מעצם דמי השימוש".
• דוגמת המוצא אבידה: אדם המוצא אבידה ומכריז עליה נחשב לשומר שכר על פי דין תורה, ואם האבידה נגנבת ממנו הוא חייב, למרות שהוא עושה טובה. ההסבר לכך הוא טובת ההנאה שהוא חוסך לעצמו את הצורך לפנות לעני שיטפל באבידה. המקור רואה בכך "אינוס מחשבתי" שמטרתו לעודד אחריותיות. "אם העבדה נגנבה ממנו חייב כשומר שכר וזה פלא פלאים הרו הוא עושה טובה התורה אמרה לו לא תאכל תעלם השם תשיבם והוא עושה טובה זה מין מצווה של חסדים ומגלגלים אחריו אחריות של שומר שכר ומסבירה הגמרא מדוע הוא חייב כשומר שכר כיוון שאם יבוא עני ויפשות יד ויאמר לו תשמע עכשיו אני מטפל בעבדה העוסק במצווה פטור ממצווה ה ד שהוא חסך לעצמו את הפרוטה הזו שנתן לעני זה נקרא טובת הנאה שעושה אותו לשומר שכר".
• אמנה חברתית כבסיס לאחריות: המקור מציע הסבר תרבותי-משפטי לחובת השמירה גם במקרה של טובת הנאה, המבוסס על העיקרון של "איש את רעהו יעזורו". קיימת מעין הסכמה חברתית שאם אדם מוצא אבידה, הוא מצופה להחזירה, ובדומה לכך, קיימת ציפייה לשמירה על נכסי הזולת. "ומסביר הרטבה שעל בסיס התרבות היהודית הזו של איש את התראהו יעזורו אני יכול להסביר את זה אפילו בצורה שכלית משפטית שמתוך זה שכל אחד חי על בסיס הכלל הזה איש אתראהו יעזורו כשנופלת לי עבדה אני מך על חבריי שחזירו עליי כשם שחבריי סומכים שאם נפלה להם עבדה הם סומכים שאני אחזיר להם אז יש מעין אמנה חברתית מאין הסכם מעין קונטרקט מאין חוזה".
• מקרה חניה עם מסירת מפתח: המקור מתייחס למצב בו במגרש חניה מלא, נהג נאלץ לחסום רכב אחר ומשאיר את המפתח בידי השומר כדי לאפשר הוצאת הרכב החסום. במקרה כזה, גם המשפט האזרחי עשוי להכיר באחריות השומר אם הרכב נגנב, למרות שהתשלום הוא עדיין רק עבור דמי חניה. "אז יש הסדרים במגרשי חניה מסוימים שאומרים לך אוקיי אתה רוצה לחנות אחרי הרכב הזה שמה תחסום אותו תפקיד בידי השומר את המפתח כדי שאם יבוא בעל הרכב הקודם וירצה לצאת השומר יטול את המפתח שמופקד בידיו יניע את הרכב אחורה כדי לאפשר לרכב מקדימה לצאת. ואם כן, בנסיבות כאלה, אומר המשפט הכללי, כנראה אני כאן מוכן להודות למשפט התורה שאם הרכב נגנב יהיה חייב". במקרה זה, מסירת המפתח יוצרת רמת אחריות גבוהה יותר.
• הבדל בין משפט התורה למשפט האזרחי: המקור מסכם כי משפט התורה מטיל אחריות רחבה יותר על המחזיק בנכס חברו, מעבר למה שנראה כ"מידת הדין" וההיגיון הכלכלי הפשוט, וכולל גם מצבים של טובת הנאה צדדית. משפט התורה מכיל גם מימד של צדקה וערבות הדדית. "כאמור לנו אין קושי אנחנו משפט וצדקה המשפט שלנו הוא איננו כמו משפט הס שלי שלי שלך שלך אלא גם יש פעמים ששלי הוא שלך וגם אתה נוהג לפעמים ששלך הוא שלי כך נוצר משפט ייחודי שיש בו את הסמנים של צדקה אבל ניתנים גם לאכיפה".

בסיכום, המקור מציג דיון השוואתי בין דין תורה לחוק האזרחי בשאלת אחריות בעל מגרש חניה במקרה של גניבת רכב. בעוד שהחוק האזרחי נוטה לפטור את בעל החניה מאחריות במקרה בו השמירה היא טפלה למטרת השימוש, דין תורה מחמיר יותר ומטיל אחריות גם במצבים של טובת הנאה לשומר, כפי שמודגם במקרה של מלווה הלוקח משכון או מוצא אבידה. המקור אף מצביע על מקרים בהם גם החוק האזרחי עשוי להתקרב לגישת דין תורה, כמו במקרה של מסירת מפתח לשומר בחניה