המותר בשבת להשתמש במגבונים לחים?

שאל השואל מהוא להשתמש במגבונים ביום שבת? מגבונים הם ניירות שהם ספוגים בנוזל ומשתמשים בהם או בשביל קינוח, בעיקר קינוח תינוקות, או גם בשביל להתרענן. והתשובה לכך לפי הרב מותר להשתמש במגווים אלה כדי לקנח בהם את התינוקות. נראים הדברים שייתכן ואפשר להתיר את השימוש של המגבונים בכלל אפילו למבוגרים. וההסבר להלכה הזו הוא כדלקמן. הדבר פשוט שאם יש מקום לאסור הוא בגלל מה שידוע. לנו איסור שחיטה. דהיינו אם יש משהו ספוג בנוזל ולוחצים אותו והנוזל יוצא ביום שבת, זהו איסור סוחט. אבל עלינו לדעת שאיסור סוחט הוא בין שני סוגים. סוג אחד הוא תולדה של דש ומפרק ותכף נסביר. באיסור אחד הוא תולדה של מלב. כן, מחבש. ונסביר, התורה לא עשרה סחיתה. התורה עסרה דישה ופרוק. כגון, אם לוקחים ענבים וסוחטים אותם, אזי הנוזל האגור בתוכם מתפרק. מוציאים אותו מתוך הקליפה שלו כי הוא אגור שם. וזה נקרא מפרק. מפרקים את הנוזל מתוך המאגר הטבעי שלו וזה איסור תורה. וכן גם סחיטת שמן מנזתים. הקדוש ברוך הוא ברא בשני הפירות האלה נוזלים אגורים בתוכם. ועכשיו אם באים מוציאים את הנוזלים זה נקרא פירוק. מפרקים את הנוזל מתוך הבשר. מה שאין כן פירות אחרים אין מדובר בהם בנוזל אגור, אלא בניסיון לקחת את הבשר ולהדק אותו חזק באופן כזה שהנוזל שאיננו אגור בתוכו אלא הוא חלק ממנו הופך להיות נוזל וזה לא נקרא פירוק מה שאין כן אצל ענבים וזתים הנוזל אגור כך הקדוש ברוך הוא ברא אותם וכן אצל חלב. החלב אגור בעתי והחליבה ביום שבת היא תולדה של מפרק, תולדה של דש. וזה דומה אותו דבר גם כן לאדם אשר מוציא את הזרעונים של הדגנים מתוך המעטפת שלהם. זה נקרא דש. אז כמו שמפרקים את החלב מעטינים, כך מפרקים את הזרעונים מתוך המעטפת שלהם. וכך אותו דבר כאמ שמן וענבים ויין זה אותו רעיון, אותו דבר. עכשיו, אם אנו מעתיקים את עצמנו מעולם החי והצומח, ומגעים לעולם הדומם, כגון שיש לנו בגד שנשרה במים, עכשיו הוא ספוג במים ואנו שחטים אותו ביום שבת. אין דרך סחיתה של בגדים בשביל לפרק נוזל שעגור בתוכם, אלא בשביל ללבן, בשביל לכבש. וזהו אב מלאכה בפני עצמו, מלבן. אז אם כן, גם הסוחט בגדים ביום שבת אסור משום מלבן. לא משום דש, לא משום מפרק, אלא משום מלבן. כי זה דרך ניקיון. אופן הניקיון. כיבוש הבגד כדי לבנו, כדי לנקותו. יהיו באופן הזה. אבל מה יהיה אם יש לנו סמרטות אולי אפילו נקי נקי לחלוטין ונשפח לנו יין על השולחן ואנו מספקים את היין בסמרטות הנקי הזה וסוחטים את הסמרטות כדי להרוויח את היין, כדי שלא נפסיד את היין. האם אנחנו עוברים על איסור דש ומפרק? תשובה על ליבון ודאי שלא כי לא שייך כאן גדר של ליבון כל עצמו נעשה צביעה אדום וכולי אלא מה אנו אנו מתחפטים אם יש בזה גדר של דש ומפרק באמת נאמר בהלכה בפרק 22 מהלכות שבת הלכה טו ברבנו המכבש חייו משום לבן והסוחט כסט חייב מפני שהוא מכבס לפי כך אסור לדחוק מתלית או מוך וחיוצא בהן בפי האשישה וכי יוצא בה כדי לשות מה שמה יבוא לידי שחיטה ואין מקנחין בסחוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה שלא ישחוט ואין מכסין חבית של מים וכי יוצא בה בבגד שאינו מוכן לה גזרה שמה תסחות כלומר רבנו הביא כאן את הייסורים של בדים בגדים שמסתגים אותם במים או ביין כדי להציל את היין. כל זה גזירה שם היסחר. אבל אה לא איסור דאורייתא. אלא איסור דרבנן המחבס חייב משום לבן והסוחט כסט חייב מפני שהוא מחבס לפי כך אסור לדחוק מתלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא בה כדי לשות מה שמה יבוא לידי חיטה ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחי משמע מדברי רבנו שאף על פי שיבואל חוט את היין מתוך הספוג. רבנו לא כתב את זה משום דש ומפרק למרות שהוא צריך את היין, אלא גזירה משום מלבן. גזרה שמה יכבס ולא משום דש הוא מפרק וזה פלא. למה? היה צריך לומר לו היה צריך לומר לנו גזרה משום דש ומפרק אלא מה שמע שבגד או בד שהוא ספוג בנוזל, אם יש איסור דאורייתא הוא רק איסור ליבון והשאר זה גזרה שמעיל לבן למרות שאולי הוא זקוק לנוזל אבל אין גדר של דישה וירוק בדבר שאיננו גידולי בדבר שאיננו גידולי קרקע ואיננו מעולם החי. אלא כל הוצאת נוזל מדבר שאינו אין גידולו מגידולי קרקע ולא מעולם החי. לפי רבנו איננו אסור מדין דש ומפרק למרות שהוא רוצה את הנוזל, אלא הוא אסור רק משום גזירה שמה ילבן שמה יכבס. ואם כן, אם זהו הכיוון יוצא איפה שכל דבר אשר לא שייך בו גדר של כיבוס כגון נייר הספוק בנוזל אשר הוא מיד מתפרק עם קנוחו או מושלח ייתכן שבחיי גבנה לא גזרו בכלל שהרמור לא שייך גזירה שמה יחבס שמה ילבן שאין לומר שהמשתמש במגוונ הוא לא סוחט את המים באופן שהמים מרוכזים הוא משתמש בהם אלא תוך כדי קינוח אז הוא נהנה מהנוזל כדי שלא לא יהיה מחוספס ויכאב לו בכדי שזה יסיר את התינופת אבל הוא לא מוציא את המים כמרוכזים בפני עצמם ואז מה שיוצא זה התפרקות הנייר והצעת המים באים כאחד והועיל וכאמור בגדבר שאין גדולו מן הארץ ולא מעולם החי אין בו גזירה משום דישה דש ומפרק אלא משום לבן או גזרה שמה היא לבן וחיי גבנה נראה שאין גזירה כזו הרב הודר יוסף מצמצם את ההיתר ואומר שהמגווים האלה ה יוצא מהם מעט וזה האיסור הוא איננו כשיעור אלא פחות מגרוגרת ואז זה איסור מדרבנן כמו כן הוא אומר שבאמת אין דישה ופריקה בדבר שאין גדולו מן הארץ ולכן האיסור הוא דרבנן אבל למרות הכל הוא מעמיד את זה על איסור דרבנן ורק לתינוקות שצורכיהם השוטפים הם ברמה של ריפוי חולה רגיל לא חולה שאין בו סכנה שיש בו סכנה אלא חולה שאין בו סכנה. והראיה שמותר לומר לגוי לטפל בלחתל תינוק, לנקות את התינוק כל זה. למה? כי צורכי התינוק הם כצרכים בריאותיים לחולה שאין בו סכנה. ואם כן מותר לנו להשתמש במגבונים הללו הועיל וכל האיסור הוא רק מדרבנן. אז מה שמותר לגוי לעשות מלאכות דאורייתא בשביל תינוקות, הרי אנחנו היו דים לעצמנו נוכל להשתמש מגבונים בשביל ילדים קטנים באיסור דרבנן כי דינם כמו חולים שאין בהם סכנה אבל יוצא שבוגרים לפי הרב יוסף אין היתר נראים הדברים שלפי הרב אגרות משה הרב משה פיינשטיין אור החיים חלק ב סימן ע שהוא בכלל אומר שהנרות האלה שהם ספוגים אין בהם גדר של שחיטה כלל ולא ליבון. אין בהם גדר של ספיגה. זה לא נקרא ספוג, לא כלום, כי הם מתפרקים. ואם כן, לכאורה, ניתן לומר שהוא מתיר אפילו לבוגרים. כך יוצא איפה שנוכל לסכם ולומר השימוש במגבונים בשביל קינוח התינוקות מותר בהדע. בשביל בוגרים נראה שמי שנזקק לזה משום שהוא מאוד זקוק לכך, כי יש בוגרים שצריך לקנח אותם וסובלים מפעמים מטה וכן אלה שזקוקים לרענון בגלל שהם מותשים וחולים בוודאי אלה כיוון שהם חולים אז מותר להם אבל אפילו לבוגר שאיננו חולה נראה שיש לו על מי לסמוך רבי חנניה בן עגש אומר