מדוע נפסק להלכה (הרמב"ם / שו"ע) שלא ילעס אדם חיטין בפסח ויתן על מכתו?
באילו תנאים מותר לחולה שאין בו סכנה להתרפא בחמץ בפסח? וכיצד לא יכשל גם באיסור "בל יראה ובל ימצא"?
על בסיס מה התירו לקיים בפסח חמץ ששימש כתרופה ולא חששו לאיסור "בל יראה ובל ימצא"?
