לפי רבינו, אין שום היתר שאבא יהרוג בנו לשם קידוש ה'. מצוות קידוש ה' היא על המצווה. ולא על מישהו אחר שיהרוג את המצווה. ולכן אם המצווה הוא בר חיוב ולא מת על קידוש השם, אם באמת הוא היה חייב בכך, הוא בטל מצווה, והוא חילל את ה', אבל אין מענישים אותו, כי הוא היה אנוס. ואנוס רחמנא פטריה מן העונש. ואם הבן הוא קטין, הוא אינו מצווה למות על קידוש השם, כשם שאינו מצווה בשום מצווה. ואין היתר לאב להרוג הבן הקטן כדי שלא יתבולל בין הגויים. לגופו של דבר, בעקידת יצחק, אברהם אבינו לא נצטווה להקריב את בנו כקרבן עולה, כפי שאברהם אבינו חשב, אלא להעלותו לעולה. כלומר על היהודי, שנחשב לבנו של אברהם אבינו לשחוט את יצרו, ולא את עצמו, ולהקריב את תאוותיו, לצורך התעלות, לשם ה' ולהידבק בצור העולמים. ומשאברהם ויצחק הוכיחו את רצונם העז לכך בעקידת יצחק, אמר ה' שדי בכך, וחלילה לשחוט את יצחק. ולכן ה' נתן לאברהם וליצחק בגין עמידתם בניסיון העקידה, שמקום המזבח יהיה בית ה' (מקדש), ובה ה' ייראה לדורות, ע"י שצאצאי אברהם אבינו, יבואו לשם, וישחטו יצרם ויקריבו תאוותיהם ויתעלו, ויזכו להידחק בשכינה.