כתב רבינו, ע"ז, יב, ח: "השפה מותר לגלחו בתער, והוא השער שעל גב השפה העליונה. וכן השער מן השפה התחתונה. ואף על פי שהוא מותר לא נהגו ישראל להשחיתו, אלא לגלח קצתו עד שלא יעכב אכילה ושתיה". ובהלכות יו"ט, ז, כ, כתב: "מותר ליטול שפה בחולו של מועד". ובדרום תימן נהגו לגלח השפם בתער, וגם את השיבולת שמתחת לשפה התחתונה. בטור יו"ד, קפא, הובאה דעת הר"ח, שגבולות פאות הזקן הם שני גבולי השפה מימין ומשמאל. וכתב הב"י, שם, שאפשר שדברי הרמב"ם שלא נהגו ישראל להשחית כל שער השפה העליונה הם בגלל שיטת ר"ח, שגבולי השפה מימין ומשמאל הם פאות הזקן. בין כך ובין כך השפה העליונה שמותר מבחינה עקרונית לגלחה בתער, הא מסוף הפה לסוף האחר, כדברי רש"י, מו"ק, יח, א, ד"ה מזוית לזוית, שהרי השער בשפה העליונה מזוית לזוית מעכב את האכילה והשתייה.