שאלתך נכונה. אלו לא רק דברי רבינו, אלא דברי רבא בגמרא, סנהדרין, כא,
ב. ואביי הקשה על רבא, שהרי רק מלך שהניחו לו אבותיו ס"ת חייב לכתוב ס"ת, כדי שיהיו לו שני ס"ת, אבל הדיוט אינו חייב שיהיו לו שני ס"ת, ומשמע שרבא אמר דבריו לא לעיכובא, אלא למצוה, כלומר שמי שרכש ס"ת יצא ידי חובתו, אלא שמצווה שיקנה. וכעין זה כתב שו"ת שרידי אש, ח"ב, עז, "כלומר שבירושת ספר תורה עדין לא עשה מצווה, וכוונתו, שלקיים מצווה צריך שיעשה מעשה, אבל אין זאת אומרת שמחויב הוא לכתוב ספר תורה חדש, שהחיוב הוא רק כשאין ו ספר תורה, אבל אם יש לו ספר תורה בירושה, אינו מחויב עוד, אלא שמצוה היא לכתוב, כדי לקיים מצוות עשה במעשה, אבל אם קנה ספר תורה הרי קיים מצווה זו במעשה". אמנם יש רבים שמדבריהם משמע שגם אם הניחו לו אבותיו, לא יצא ידי חובה, כמו הב"ח, יו"ד, רע, כי לדבריו, כל אחד האבא והבן חייבים באופן אישי בקיום המצווה, וכן משמע מהחנוך שהטעים מצוות כתיבת ס"ת כדי להרבות בס"ת, אפילו כדי להשאילם. אבל רבינו - לא כן. בסה"מ, עשין יח, כתב שיהא לכל אחד ממנו ס"ת, שיהא, משמע גם ע"י מתנה וגם ע"י ירושה. כי תכליתה של מצוות כתיבת ס"ת או רכישתו, הוא הקריאה בו, מו"נ, ח"ג, מד, והרי גם כשהניחו לו אבותיו ס"ת מושגת תכלית זו של קריאה בס"ת. ובאמת שהרי"ף והטור זכרו דברי רבא אפילו הניחו לו אבותיו. וכבר העיר על כך שבט הלוי, ח"ב, קלג, וח"ה, קנט, אלא שהוא רצה להוסיף שגם הרי"ף כדעת הרא"ש שבימינו, יוצאים ידי חובת המצווה ברכישת גמרא, משניות והלכה. ולדבר זה אין אנו מסכימים, והארכנו במקום אחר, בענין זה. עכ"פ דברי רבא, שרבינו הביאו להלכה, לענ"ד, הם רק למצווה ולא לעיכובא. וצדק תורת חיים בהשוואתו בי הורשת לולב להורשת ס"ת, וצדק השאגת אריה שתכלית הס"ת היא שימה בפיהם ושיוצאים ידי חובה בעובדה שיש לכל יהודי ס"ת, גם במתנה וגם בירושה. ולענ"ד זו הסיבה שאין ברכה על מצווה זו, הואיל ולא תמיד יש בה מעשה, שהרי אפשר לקיימה, לא רק ע"י כתיבה או קנייה אלא גם ע"י מתנה או ירושה. האזן להלכה יומית באתר נצח ישראל באודיו.