לצפייה במושב הכנס המלא באתר ישיבה לחצו כאן
תמלול הנאום המלא
יש דעות שונות ביחסים בין מוסר ומשפט. וקצר המצע של הרצאה זו מכדי להתייחס בפירוט הדעות והאבחנות הדקות מן הדקות שביניהן.לצרכנו, אסתפק באבחנה סכימטית בין החברה המודרנית, לחברה היהודית השמרנית.
החברה המודרנית מעמידה במרכז את האדם כפרט: זכיותיו וכבודו, והשוויון בין בני האדם, לפיכך כל אדם עם עולמו המוסרי וערכיו שלו, ואל לחברה להתערב יותר מדי בעולמו של הפרט מטעמים מוסריים או ערכיים. לחברה זכות או חובה לשמור על הסדר בין בני החברה לבל יזיקו זה לזה, בין הפרט לכלל, ובין הכלל לפרט, וזהו, המשפט, שיטור ושיפוט כדי להבטיח חיים תקינים של כל אחד, לפי דרכו, להבדיל מן המוסר שנורמותיו הן ערכיות.
החינוך בחברה המודרנית מצמצם עד למינימום את החינוך היזום לערכים מסוימים, או לנורמות מוסריות מסוימות, כי קשה להשיג הסכמות רחבות בערכי מוסר מסוימים, כגון קדושת החיים, התאבדות, הפלות, התא המשפחתי, נישואין וגירושין, פוריות, זוגיות חד מינית, חופש דת, חופש מדת ועוד, לרוב.
לעומת החברה המודרנית, החברה היהודית השמרנית, יש לה משפט שמהותו היא ערכית ומוסרית ולבד מזאת, יש מוסר, שהוא פחות אכיף מהמשפט, אבל בהרבה מקרים מיישמים אותו באמצעים חינוכיים ודתיים. כבוד האדם וחירותו, הם פועל יוצא של ייחוד האדם שנברא בצלם אלוקים, וייעודו הוא להכשיר עצמו לחיי אמת ונצח כמלאך, אחרי מותו, והחברה מסייעת לו לממש את ייחודו וייעודו, באמצעי המשפט ובאמצעי המוסרי, ע"י חינוך יזום למוסר ולערכים וע"י הדת.
ומן הראוי להתייחס לדוגמה מאלפת, האיסור לקלל חרש. במובן המשפטי, המקלל לא הזיק כלל ועיקר לחרש, שלא שמע את הקללה, ולכן שיטה משפטית שבסיסה הוא רק ההגנה על הזולת, לכל היותר תגנה את המקלל, אבל בשיטה יהודית המקלל מוזהר לא רק לא להעליב ולפגוע בזולתו, אלא שלא לפגוע בטוהר נשמתו שלו. כי יש לו ייעוד חיי העולם הבא, ואם קילל חרש הוא עבריין.
ולכן, יש לדעת שבחברה היהודית השמרנית, יש במשפט העברי סולם ערכים, וכן יש כללים לדרכי הכרעה להרבה מאוד דילמות מוסריות. לעומת זאת בחברה המודרנית, קשה מאוד לגבש סולם ערכים, וכן קשה לקבוע דרכי הכרעה בדילמות מוסריות. ושופטים מביעים עמדות, שהן בד"כ סוביקטיביות, או מתוך השוואה עם משפטי המדינות המערביות.
על רקע דברים אלו ברצוני להתייחס לתפקידו ואחריותו של בית המשפט העליון במדינת ישראל בקביעת סולם ערכים, ובדרכי הכרעה בדילמות מוסריות משפטיות, כי בית המשפט העליון כמוסד הקובע את הלכות המשפט בישראל, הוא זה אשר בפועל קובע גם סולם ערכים ודרכי הכרעה בדילמות מוסריות משפטיות.
ותפקידו זה ואחריותו זו, אינם קלים כלל ועיקר, כי מחד חברי ביהמ"ש העליון, ברובם נמנים על החברה המודרנית, ומאידך הם אמורים לפעול על בסיס הקביעה בחוקי היסודי שמדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, כלומר שעליהם למצוא את האיזון ההולם בין ערכי היהדות והדמוקרטיה.
האמנם הם פועלים באופן זה? לצערי, דומה שבמקרים רבים התשובה לכך היא שלילית, ונדגים זאת בתחום התא המשפחתי, הזוגיות החד מינית, כפרט שיוצא מן הכלל, ולא ללמד על עצמו בלבד, אלא על הכלל כולו.
והנה גישתה של היהדות בעניין התא המשפחתי, ברורה. יש חשיבות גדולה מאוד לתא משפחתי נורמלי, אבא אמא וולדות ביולוגיים. יש מצווה להביא ילדים לעולם, ויש חובה הורית לגדל את הוולדות ולחנכם. יש חובה של הוולדות לכבד את הוריהם. אסורים חיי מין אשר עלולים להביא ולדות בלי זהות הורית ברורה. כי מסכן הולד שיש לו מום של זרות, ביחס לאביו מולידו, ממזר, או שמולידו עלום, או מטושטש, כגון שתוקי, או אסופי. כי הורות ברורה היא טובת הוולד. גישה זו מצמצמת מאוד את רצונותיהם ותשוקותיהם, של האיש ושל האישה, בתחום חיי המין, או בתחום הפוריות, אבל אישיות הוולד וטובתו, גוברים על רצונותיהם ותשוקותיהם של האיש והאישה, כי לא מדובר בנכס של בני הזוג, אלא באדם שנברא בצלם אלוקים ואשר יש להבטיח לא רק את צרכיו החומריים, אלא את עולמו החברתי והאישיותי והנפשי, על הצד היותר טוב. כי כלום מוצדק הדבר שהוולד יסבול בחייו בגלל תשוקותיהם של מולידיו?! והרי יש להם אפשרות של הורות בדרך של אומנות, אם באמת הם ערכיים ואנשי חסד, שאינם מונעים רק מרגשות סוביקטיביים.
גישה זו של היהדות היא כנגד המגמות המסתמנות בעולם המערבי, והחודרות אלינו, בדבר הזכות למשפחה חד הורית, הזכות להורות, לבני זוג חד מיניים. ואפילו על חשבון טובתו היותר מושלמת של הוולד.
מטבע הדברים הגיעו לבית המשפט העליון עתירות, הקשורות למשפחות חד הוריות ולזוגיות חד מינית, ולזכויות הנובעות מכך, כבני משפחה, וכן להורות לבני זוג חד מיניים.
וביהמ"ש הולך ומכריע, בשיטה המתגלגלת יותר ויותר לטובת הגישה של החברה המודרנית המערבית, שבמרכזו זכות הפרט, כבוד האדם, שוויון בין בני אדם, ללא הבדל מין וכיו"ב. בתחילה בעניין זכויות סוציאליות, כמו דנילוביץ' וכיו"ב, ואח"כ בעניין סטאטוס, כגון פס"ד ירוס-חקק. ויש שביהמ"ש העליון בפועל מקדים או מחליף את הרשות המחוקקת ע"י החלטותיו התקדימיות.
ואיני בא בטענות לגבי מסקנותיהם, אף שאינן מקובלות עלי, אני בא בטענות כלפי שופטי בית המשפט העליון, על כי אינם ממלאים את תפקידם, כפי שהחוק מחייבם, למצוא את האיזון בין יהדות ודמוקרטיה. כי בכל העניינים שדנו בהם בנושאים אלו, הם לא התייחסו כלל למקורות היהדות. כי אילו התייחסו למקורות היהדות ודחו אותם, אף שאולי היו דחיותיהם נדחות על ידי יודעי יהדות, לפחות היתה אמינות למערכת המשפטית, שהיא משתדלת למלא את תפקידה כפי שהחוק הטיל עליה, אבל כשהמערכת המשפטית מתעלמת ממקורות היהדות, היא פועלת שלא כחוק, והיא פוגעת באמינות שלה. במיוחד כשמדובר שעליהם לשמור על צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
ואין הבעיה רק בדבר זהותה של מדינת ישראל כיהודית וכדמוקרטית, אלא גם באימוץ שיטות חיים מודרניות שטרם נבדקו היטב, שייתכן ותוצאותיהן תהיינה שליליות לחברה. כי מרכיבי התא המשפחתי החד מיניים הם בעלי ענין אגואיסטי, שלא תמיד מונעים מעניין ייעודי וערכי, והוולד כמעט שהופך לרכוש של הוריו הביולוגיים או המאמצים, או הרוכשים, והוא עלול להיות נשוא לתביעות בין בני הזוג, כמו הסכסוך המשפטי הקשה שהיה בין בני הזוג נחמני. וכך תהפוך החברה בישראל, באמצעות המטריה של ביהמ"ש העליון, חברה שמחקה חברות מערביות, תוך שהיא הופכת להיות שפן ניסיונות לאורח חיים מודרני מתגלגל ומתהווה, שאחריתו מי ישורנו. וזאת במקום להיות חברה ייעודית ערכית מופתית לאומות העולם.
אני יודע שיש שופטים בביהמ"ש העליון שהם באמת מלומדים גדולים בהרבה שיטות משפטיות, בוודאי הישראלית והמערביות, אבל לצערנו, רבים מהם אין להם ידיעה במשפט העברי. ויש מי מהם שיש להם דעה שלילית קדומה, שכאילו המשפט העברי הוא ארכאי, ואינו מתאים לחברה המודרנית.
כנגד הללו שיש להם דעות קדומות שליליות, אומר, שהיהדות היא זו שהביאה לעולם את הערך הנעלה, שחביב אדם שנברא בצלם אלוקים. והיא זו שמגנה על זכויותיו וכבודו של כל האדם, עד כדי שחרטה על דגלה, לא תחמוד ולא תשנא ולא תקום ולא תטור, ואהבת לרעך.
אבל יתירה מזו, היהדות היא שגילתה פתיחות רבה לקידמה האנושית, כבר לפני אלפי בשנים, כשקבעה, חכמה בגויים – האמן, והודו חכמי ישראל לחכמי אומות העולם במחלוקות מדעיות שונות.
אבל היא גם השכילה להבחין בין חכמה כמדע, ובין תורה כשיטה לנורמות התנהגות והשכילה לשלב באיזון נבון בין משפט ובין מוסר.
היא קבעה שמי שאומר, שלי שלי, זוהי מידה בינונית, אבל גם ציינה שי"א שהיא מידת סדום. כלומר, שלפי שורת הדין, אכן ממונו של כל אדם הוא שלו, ואין לפגוע בו.
אבל היהדות ידעה ששיטה משפטית שמתגדרת רק במסגרת משפטית, של שלי שלי, ואין בה מידת חסד, היא מידת סדום, ויש שכופים ביהדות נגד מידת סדום, ומחייבים לנהוג לפנים משורת הדין, כדי שהמוסר יגן על המשפט.
ואל נחשוב שנישואין חד מיניים חדש הוא בעולם, במקורות המשפט העברי שמלפני אלפי שנים יש כבר התייחסות לעניין זה, כתופעה שהיתה בדור המבול, שכבר אז בלבלו את המושגים איש ואשה, אבא ואמא וולדות. והיהדות אמרה את דברה בעניין זה. מתוך בחינה מדוקדקת של העניין, שיקולים ערכיים ושיקולים של טובת הוולדות וטובת החברה.
וכאן המקום לציין שהיהדות נגד אקטיביזם שיפוטי, והיא קבעה הוו מתונים בדין, אבל היהדות בעד אקטיביזים חיונכי וערכי. כי החוסן של החברה בכלל ושל כל יחיד בפרט הוא קודם כל בחינוך לערכים.
וכדאי ששופטי ביהמ"ש העליון יזכרו שמי שהיה שופט בביהמ"ש העליון, חיים כהן המנוח, ראה אותם, כמעין הסנהדרין של ימינו. ואם כן, לפי התייחסות זו, על שופטי בית המשפט העליון ללמוד משפט עברי, כדי שיוכלו לעיין בו, ולהתמודד התמודדות אמתית, ויכריעו רק לאחר שהשוו בין שיטותיו לבין השיטות המערביות המודרניות. אז ורק אז ימלאו תפקידם כמוסד עליון של החברה הישראלית ויפעלו על פי החוק למצוא איזון בין יהדות ודמוקרטיה.
כי עלינו לזכור את אמונתה של היהדות, באין חזון יפרע עם.
ונוכל אנו להוסיף ולומר כי באין חינוך לערכים תתפורר אומה.
ואם בהרבה תחומים אנו שואפים להישגים בינלאומיים ספורט, שטרם הצלחנו, ומדע שאנו ב"ה בדרך הנכונה, והראיה פרסי נובל, הרי שאין בכך שום התנשאות, אם נחרוט על דגלנו, שבתחום הערכי והמשפטי, נגשים את החזון, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.