דיני עונג יום טוב

מקורות: הלכות יום טוב, פרק ו הלכה טו

1. רבינו כותב בהלכה טו שכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה (פסחים דף קיח א), ואין מדובר באדם שעושה מלאכות האסורות ביום טוב כי זה אסור בפני עצמו, אלא הכוונה שאדם מרבה במלאכות מותרות. והשאלה היא מדוע חכמים כל כך החמירו באדם שאינו מכבד את המועדות? והתשובה היא שהמועדים הם עדות ליציאת מצרים שהייתה זעזוע באנושות וגרמה ללידה וחידוש באמונה בה׳ יתברך ולכן מי שמבזה את המועדות למעשה כופר בנסים שהיו ביציאת מצרים ולכן הוא כאילו נטפל לעבודה זרה.

2. בהלכה טז מונה רבינו את הימים הטובים בהם אנו מצווים בשמחה, והשאלה האם כשרבינו כתב ״עם שאר ימים טובים״ הכוונה רק לשבועות או גם לראש השנה. כלומר האם בראש השנה באה לידי ביטוי השמחה בכך שהוא אסור הספד ותענית או שגם מצווים בשמחה אקטיבית? מורי בהערה כ מבאר ששאר ימים טובים נאמר בלשון רבים ולכן כולל גם את ראש השנה שחייבים בו בשמחה שבאה לידי ביטוי גם בשמחה אקטיבית של מאכל ומשתה כפי שאמר עזרא ״כי חדוות ה׳ היא מעוזכם״.

3. רבינו בהלכה יט מבאר את מהות השמחה:  ״כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל שיוסיף בזה ירבה במצוה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות.  ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול, שנאמר "תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב" (דברים כח,מז), הא למדת שהעבודה בשמחה.  ואי אפשר לעבוד את ה'--לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שכרות".