תוכנית "חיסכון לכל ילד" בראי ההלכה

הרה"ג רצון ערוסי

ניהול נכסי יתומים בהלכה והאם הורים מחוייבים לקרטריונים אלו בחיסכון למען ילדיהם?
האם הדין יהיה שונה בילד שעבר גיל בר מצווה?
האם יש חשש איסור בתוכנית חיסכון הרגילות וצריך לבחור רק במסלולי הלכה?

מקורות:
גמרא, בבא מציעא, דף ע ע"א
גמרא, גיטין, דף נב ע"א
הרמב"ם, הל' לווה ומלווה והל' נחלות

תתי נושאים:
בעיות ריבית, חיסכון סולידי, חיסכון ספקולטיבי

היבטים הלכתיים בתוכנית "חיסכון לכל ילד"

במסכת בבא מציעא דף ע' עמוד א' נאמר:

אמר רב ענן אמר שמואל: מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית. אמר ליה רב נחמן: משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא? (האם בגלל שהם יתומים נאכיל אותם איסור?) יתמי דאכלי דלאו דידהו (יתומים שאוכלים כסף שאינו שלהם) ליזלו בתר שבקייהו (ילכו בעקבות אביהם). אמר ליה: אימא לי איזו גופא דעובדא היכי הוה (ספר לי איך היה המעשה בפועל), אמר ליה: ההוא דודא (דוד-סיר גדול) דבני מר עוקבא (של הבנים ש מר עוקבא שירשו מאביהם) דהוה בי מר שמואל (שהיה בביתו של שמואל שהיה אחראי על פרנסתם) תקיל ויהיב ליה תקיל ושקיל ליה (היה שוקל את הדוד לפני שמשכיר אותו ושוקול אותו לאחר שקיבלו חזרה מהשוכר), שקיל אגרא ושקיל פחתא (והיה גובה גם דמי שכירות וגם דמי הפחת). אי אגרא לא פחתא ואי פחתא לא אגרא! (כלומר, אם נוטל דמי שכירות אסור לגבות דמי הפחת ואם גובה דמי הפחת אסור לגבות את דמי השכירות!), אמר ליה כי הא אפילו בדקנני נמי שרי למיעבד (דבר זה מותר גם ביתומים גדולים בעלי זקנים, כלומר מותר גם לגדולים) דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא דכמה דמקלי נחשא בציר דמיה (שהרי השוכרים מקבלים על עצמם לשלם את הפחת נוסף לדמי השכירות).

ומבאר רש"י, מדוע אין איסור ריבית:

אע"פ שמשלמין את חוסר המשקל יש פחת בנחשת הנותר בו הנשרף באור וכל נחשת שרוף דמיו פחותים:

וכן כתב הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה פרק ח':

יד [יא] מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׂכֹּר הַסְּפִינָה, וְלִטֹּל שְׂכָרָהּ, וְאִם נִשְׁבְּרָה, שָׁמִין לוֹ מַה שֶׁפָּחֲתָה וּמְשַׁלֵּם יָתֵר עַל הַשָּׂכָר--הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר סִיר שֶׁלִּנְחֹשֶׁת וְכַיּוֹצֶא בּוֹ, וְנוֹטֵל הַשָּׂכָר וּדְמֵי מַה שֶׁפָּחַת מִמִּשְׁקָלוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֶא בְּזֶה.

וכן באר המאירי:

25669_1.jpg

נאמר עוד בהמשך הסוגיה בגמרא:

אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רבה בר יוסף בר חמא אמר רב ששת: מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד (כלומר, יהיה ליתומים חלק ברווח ולא יטלו חלק בהפסד). תנו רבנן קרוב לשכר ורחוק להפסד – (הרי הנותן הוא) רשע. קרוב להפסד ורחוק לשכר - (הרי הנותן הוא) חסיד. קרוב לזה ולזה רחוק מזה ומזה (כלומר החלק ברווח זהה בחלק בהפסד) זו היא מדת כל אדם. אמר ליה רבה לרב יוסף: הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו אמר ליה מותבינן להו בי דינא (מוסרים אותם לבין הדין) ויהבינן להו זוזא זוזא (ונותנים ליתומים זוז, זוז לצורך פרנסתם). א"ל: והא קא כליא קרנא? (והרי הקרן תכלה?) אמר ליה מר היכי עביד? (איך אדוני נוהג עם כספי יתומים?) אמר ליה בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא (מאתרים אדם שיש לו חתיכות זהב שבורות, ומבאר רש"י: "גרוטאות של זהב דודאי שלו הן ואינן פקדון דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון וכיון דעשיר הוא ויש לו לגבות ממנו אם יאבדו מעותיו יהבינן להו נהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד"), ונקטינן דהבא מיניה (לוקחים ממנו את הזהב כמשכון) ויהבינן להו ניהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד (כלומר נותנים לו את כספי היתומים שיתעסק איתם בתמורה לקבלת רווחים מההתעסקות אך ללא סיכון בהפסד), אבל דבר מסוים לא (לא לוקחים משכון אחר) דלמא פקדון נינהו ואתי מריה יהיב סימנין ושקיל ליה (שמא הוא פקדון בידו ויבוא בעל הפיקדון וייטול את השעבוד מידי היתומים) אמר רב אשי תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא אי לא משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא ניכלו זוזי דיתמי (מה עושים במקרה שלא נמצא אדם שיש לו חתיכות זהב ללא סימן? האם יכלו כספי היתומים?) אלא אמר רב אשי חזינן גברא דמשפו נכסיה ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן (מוצאים אדם שנכסיו שקטין אצלו ואין ערעור על קרקעותיו, והוא שומע לדין תורה ולא קבל נידוי מבית דין) ויהבינן להו ניהליה בבי דינא (ונותנים לו את כספי היתומים שיתעסק עימם).

ומבאר רש"י בד"ה "קרוב לשכר":

קרוב לשכר - שהיו יתומים נוטלין חלק בשכר ואין נוטלין חלק בהפסד אבל רבית ממש לא אלא מה שישתכרו מעותיהם יחלוקו ואע"ג דבדיקנני אסור לאו רבית ממש הוא אלא אבק רבית הוא ומדרבנן וביתמי לא גזור שלא יכלו מעותיהם להאכילם פרוטה אחר פרוטה:

כלומר, שהיתומים יקבלו חלק ברווח אבל לא יספגו את ההפסד. אבל רק ריבית כזו שהיא אסורה מדרבנן התירו ליתומים כדי שלא תכלה הקרן שלהם אבל לגדולים זה אסור משום אבק ריבית.

וכתב הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה פרק ד':

כ [יד] נִכְסֵי יְתוֹמִים--מֻתָּר לִתֵּן אוֹתָם לָאָדָם נֶאֱמָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים טוֹבִים רַבִּים, קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. כֵּיצַד: אוֹמְרִים לוֹ תִּהְיֶה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן--אִם הָיָה שָׁם רֵוַח, תֵּן לָהֶם חֶלְקָן מִן הָרֵוַח, וְאִם יֵשׁ שָׁם הֶפְסֵד, אַתָּה תַּפְסִיד לְבַדָּךְ. שֶׁזֶּה אֲבַק רִבִּית הוּא; וְכָל אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ אֲסוּרָה אֵלָא מִדִּבְרֵיהֶם, וּבְנִכְסֵי יְתוֹמִים לֹא גָזְרוּ.

השאלה היא האם התירו כל ריבית דרבנן בכספי יתומים או רק באופן שנאמר בהלכה.

וכן כתב הרמב"ם בהלכות נחלות פרק י"א:

א מָעוֹת שֶׁלַּיְּתוֹמִים שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן--אֵינָן צְרִיכִין אַפְטְרוּפוֹס, אֵלָא כֵּיצַד עוֹשִׂין בָּהֶן: בּוֹדְקִין עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת, וְיִהְיוּ עִדִּית, וְיִהְיֶה אִישׁ נֶאֱמָן וְשׁוֹמֵעַ דִּינֵי תּוֹרָה, וּמֵעוֹלָם לֹא קִבַּל עָלָיו נִדּוּי; וְנוֹתְנִין לוֹ הַמָּעוֹת בְּבֵית דִּין, קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד, וְנִמְצְאוּ הַיְּתוֹמִים נִהְנִין מִשְּׂכַר הַמָּעוֹת.

ב וְכֵן אִם אֵין לוֹ קַרְקָע, וְנָתַן לָהֶן מַשְׁכּוֹן זָהָב מִשּׁוֹבָר שְׁאֵין בּוֹ סִימָן--נוֹטְלִין בֵּית דִּין הַמַּשְׁכּוֹן, וְנוֹתְנִין לוֹ הַמָּעוֹת קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. וְלָמָּה לֹא יִקְּחוּ מַשְׁכּוֹן כֵּלִים שֶׁלְּזָהָב אוֹ חֲלִי שֶׁלְּזָהָב--שֶׁמֶּא שֶׁלַּאֲחֵרִים הוּא, וְיִתְּנוּ סִימָן, וְיִטְּלוּהוּ אַחַר מוֹתוֹ, אִם יָדַע הַדַּיָּן שְׁאֵין זֶה אָמוּד.

ומבאר מארי בהערה א':

25669_2.jpg

נאמר במשנה במסכת גיטין דף נב' עמוד א':

מתני' איתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהם אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע מינוהו ב"ד לא ישבע אבא שאול אומר בחילוף הדברים:

וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה:

אבא שאול אומר שכל בני אדם רוצים שימנו אותם בית דין כדי שתתפרסם נאמנותם אצל בני אדם, ואפילו אם תחייב אותם שבועה לא ירתעו בכך, אבל האפטרופוס שממנה אבי היתומים אם תחייבנו שבועה כלומר שישביעוהו היתומים בטענת שמא לא יקבל עליו את האפטרפסות ויפסידו היתומים, לפיכך פטרוהו משבועה מפני תקון העולם.

וכתב הרמב"ם בהלכות נחלו פרק יא':

ח [ה] כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ הַיְּתוֹמִים, נוֹתֵן לָהֶם מְמוֹן מוֹרִישָׁן; וְאֵינוּ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹנוֹת מַה הִכְנִיס וּמַה הוֹצִיא, אֵלָא אוֹמֵר לָהֶן זֶה הַנִּשְׁאָר, וְנִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, שֶׁלֹּא גְזָלָן כְּלוּם.

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁמִּנּוּהוּ בֵּית דִּין. אֲבָל אַפְטְרוּפוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, וְכֵן שְׁאָר הַמּוֹרִישִׁין--אֵינוּ נִשְׁבָּע עַל טְעָנַת הַסָּפֵק.

יד [ט] הָאַפְטְרוּפִין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין נִכְסֵי יְתוֹמִים כְּדֵי לְהַאֲכִילָן, שְׁאֵין מַאֲכִילִין אֶת הַיְּתוֹמִים דָּבָר הָאָסוּר; אֲבָל לֹא יְעַשְּׂרוּ וְלֹא יִתְרֹמוּ, כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחוּ הַפֵּרוֹת מְתֻקָּנִין, אֵלָא יִמְכְּרוּ אוֹתָן טֶבֶל, וְהָרוֹצֶה לְתַקַּן יְתַקַּן.

טו [י] הָאַפְטְרוּפִין עוֹשִׂין לַקְּטַנִּים סֻכָּה וְלוֹלָב, וְצִיצִית, וְשׁוֹפָר, וְסֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזָה, וּמְגִלָּה. כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר: כָּל מִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָּה, בֵּין שְׁהִיא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שְׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים--עוֹשִׂין לָהֶם, אַף עַל פִּי שְׁאֵינָן חַיָּבִין בְּמִצְוָה מִכָּל הַמִּצְווֹת אֵלָא כְּדֵי לְחַנְּכָן. אֲבָל אֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶן צְדָקָה, וְאַפִלּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְווֹת אֵלּוּ, אֵין לָהֶן קִצְבָּה.

וכתב מרן בחושן משפט סימן רצ':

סעיף יד- האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים כדי להאכילן שאין מאכילין את היתומים דבר האסור אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנים אלא ימכרו אותם טבל:

סעיף טו - האפוטרופסין עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה כללו של דבר כל מצות עשה שיש לה קצבה בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים עושים להם אע"פ שאינם חייבים במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן אבל אין פוסקים עליהם צדקה אפי' לפדיון שבוים מפני שמצות אלו אין להם קצבה מיהו אם פסק עליהם צדקה לאחשובינהו כדי שיצא עליהם שם טוב והם אמודים לכך שפיר דמי ומי שנשתטה או נתחרש ב"ד פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי. (ועיין לעיל סימן קס"ג סעיף ד'):

לדעת מרן מותר לאפוטרופוס לתת צדקה כדי לתת ליתומים שם טוב, מאחר וזו גם מצווה וגם יש להם הנאה מכך (שם טוב).

נאמר בגמרא (בהמשך העמוד):

ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים, אבל מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא למכור עבדים וליקח שדות, מ"ט? דלמא לא משפיין. ואין אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות. רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו. וצריך לחשב עמהן באחרונה. ר"ש בן גמליאל אומר אינו צריך. אין עושין אפוטרופין נשים ועבדים וקטנים, ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו.

כלומר, אפוטרופוסין צריכים להשקיע את כספי היתומים בהשקעה מניבה ובטוחה.

וכן כתב הרמב"ם בלהכות נחלות פרק י"א:

ז [ד] כְּשֶׁמַּעְמִידִין בֵּית דִּין הָאַפְטְרוּפוֹס, מוֹסְרִין לוֹ כָּל נִכְסֵי הַקָּטָן, הַקַּרְקָעוֹת וְהַמִּטַּלְטְלִין שֶׁלֹּא נִמְכְּרוּ; וְהוּא מוֹצִיא וּמַכְנִיס, וּבוֹנֶה וְסוֹתֵר, וְשׂוֹכֵר וְנוֹטֵעַ וְזוֹרֵעַ, וְעוֹשֶׂה כְּפִי מַה שֶׁיִּרְאֶה שֶׁזֶּה טוֹב לַיְּתוֹמִים. וּמַאֲכִילָן וּמַשְׁקָן וְנוֹתֵן לָהֶן כָּל הוֹצָאָתָן, כְּפִי הַמָּמוֹן וּכְפִי הָרָאוּי לָהֶן; וְלֹא יַרְוִיחַ לָהֶן יָתֵר מִדַּי, וְלֹא יְצַמְצַם עֲלֵיהֶם יָתֵר מִדַּי.

יא [ו] יֵשׁ לְאַפְטְרוּפוֹס לִמְכֹּר בְּהֵמָה וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת שָׂדוֹת וּכְרָמִים, לְהַאֲכִיל לַיְּתוֹמִים, אֲבָל אֵין מוֹכְרִין, וּמַנִּיחִין הַמָּעוֹת. וְאֵין מוֹכְרִין שָׂדוֹת לִקַּח עֲבָדִים, וְלֹא עֲבָדִים לִקַּח שָׂדוֹת, שֶׁמֶּא לֹא יַצְלִיחוּ; אֲבָל מוֹכְרִין שָׂדֶה לִקַּח שְׁוָרִים לַעֲבוֹדַת שָׂדוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁהַשְּׁוָרִים הֶן עִיקַר כָּל נִכְסֵי שָׂדוֹת.

יב [ז] אֵין הָאַפְטְרוּפִין רַשָּׁאִין לִמְכֹּר בָּרָחוֹק וְלִגְאֹל בַּקָּרוֹב, לִמְכֹּר בָּרָעָה וְלִגְאֹל בַּיָּפָה, שֶׁמֶּא לֹא יַצְלִיחַ זֶה שֶׁקָּנוּ. וְאֵין רַשָּׁאִין לָדוּן וְלָחוּב עַל מְנַת לִזְכּוֹת לַיְּתוֹמִים, שֶׁמֶּא לֹא יִזְכּוּ וְנִמְצָא הַחוֹב קַיָּם.

יג [ח] אֵין הָאַפְטְרוּפִין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵרוּת, אַפִלּוּ לִקַּח מִן הָעֶבֶד דָּמָיו שֶׁיֵּצֵא לְחֵרוּת. אֲבָל מוֹכְרִין לַאֲחֵרִים; וְלוֹקְחִין מֵהֶן הַדָּמִים, עַל מְנַת שֶׁיּוֹצִיאוּהוּ לְחֵרוּת, וְאוֹתָן הָאֲחֵרִים, הֶן שֶׁמְּשַׁחְרְרִין.

לגבי אופן השקעת הכספים, נאמר במסכת בבא מציעא דף מב' עמוד א':

וא"ר יצחק לעולם יהא כספו של אדם מצוי בידו שנאמר וצרת הכסף בידך וא"ר יצחק לעולם ישליש אדם את מעותיו שליש בקרקע ושליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו

וכתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ה':

כה [יב] וְאָסוּר לָאָדָם לְהַפְקִיר אוֹ לְהַקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו, וְיַטְרִיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת. וְלֹא יִמְכֹּר שָׂדֶה, וְיִקְנֶה בַּיִת; וְלֹא בַּיִת, וְיִקְנֶה מִטַּלְטְלִין אוֹ יַעֲשֶׂה סְחוֹרָה בִּדְמֵי בֵּיתוֹ; אֲבָל מוֹכֵר הוּא מִטַּלְטְלִין, וְקוֹנֶה שָׂדֶה. כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר: יָשִׂים מְגַמָּתוֹ לְהַצְלִיחַ נְכָסָיו--לֹא לְהִתְנָאוֹת מְעַט לְפִי שָׁעָה אוֹ לֵהָנוֹת מְעַט, וְיַפְסִיד הַרְבֵּה.

מארי מעיר שיש בהלכה זו גם פן של איסור: