האם ישנה חובה לקנח הפה ערב פסח עם הגעת זמן איסור אכילת חמץ?

השאלה המרכזית:

האם יש חובה הלכתית לנקות את הפה משאריות חמץ לאחר שהגיע זמן איסור אכילתו? הנימוק לשאלה הוא החשש שאם נשארו פירורי חמץ בין השיניים, כל פירור שיצא מהפה עלול להיחשב כאכילה אסורה, ואף איסור מהתורה אם הפירור נבלע בהנאה.

תשובה הלכתית ראשונית:

הדובר משיב כי מצד הדין היבש, לא נראה שיש חובה כזו. הוא מציין שלא קיים דין מפורש לכך בתלמוד או בפוסקים הראשונים.

"תשובה מצד הדין לא נראה שיש חובה כזו ולא אין דין כזה בתלמוד ולא בפסקים הראשונים אף על פי שהפוסקים האחרונים דנים בכך, ממליצים על קינוח כזה, אבל אין אפשרות לומר שיש חובה שבדין."

השוואה לדיני בשר וחלב:

כדי לבסס את תשובתו, הדובר משווה את הסוגיה לדינים הנוגעים לאכילת בשר וחלב. הוא מזכיר את הגזירה המפורסמת של חכמים המחייבת קינוח הפה ונטילת ידיים לאחר אכילת גבינה לפני אכילת בשר, ואת ההרחקה המחייבת המתנה של שש שעות בין אכילת בשר לחלב בשל חשש משאריות בשר בין השיניים.

"ושם מצאנו בפרק תלכות מאכלות אסורות. הלכה כו. מי שאכל גבינה או חלב תחילה, מותר לאכול אחריו בשר מיד וצריך שיביח ידיו ויקנח פיו בין בגבינה, בין הגבינה ובין הבשר. ובמי יקנח פיו. ב פת או בפירות שלו עשן ובולען או פולטן ובכל מקנחין את הפה חוץ מתמרים או קמח או ירקות שאין אלו מקנחין יפה במי דברים אמורים בבהמה או חיה אבל אם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או או החלב אינו צריך לא קינוח הפה ולא נטילת ידיים."

"מי שאכל בשר בתחילה בין בשר בהמה בין בשר עוף לא יאכל אחריו חלב עד שישהה ביניהן כדי שיעור סעודה אחרת. והוא כמו שש שעות מפני הבשר של בין השיניים. שאינו שר בקינוח."

השאלה המתעוררת מההשוואה:

הדובר מעלה תמיהה משמעותית: מדוע חכמים גזרו במפורש על קינוח הפה לאחר אכילת גבינה לפני בשר ואף החמירו באיסור אכילת חלב לאחר בשר בשל שאריות בין השיניים, אך לא עשו כן ביחס לחמץ ומצה, או ביחס לבשר קודשים וקורבן פסח?

"ועכשיו אנחנו שואלים את עצמנו מדוע חכמים אסרו בהדע? במפורש אכילת בשר אחרי גבינה מבלי שיקנח את פיף תחילה ולא עשו כן בחמץ ומצה מדוע חכמים אסרו לאכול גבינה אחרי בשר ואפילו אם יקנע אפילו גזרה הרחקה בגלל בשר שבן השיניים מדוע לא עשו כן בן חמץ ומצא מדוע לא עשו כן ביחס לאכילת קודשים שהכהנים אוכלים שהרי כשהכהנים אוכלים קודשים בשר קודשים מדוע לא גזרו על בשר שבן השיניים בחלוף הזמן של זמן האכילה אמנם הכהן אכל בזמן אבל זה רגע אחד לפני הסוף ואם כן לאחר מכן יש לזה כבר דין של נותר ומדוע לא גזרו על בשר שבן השיניים קורבן פסח שמהרי בני בית המקדש מנקריב קורבן פסח והתורה מזהירה אותנו ולא תותירו ממנו עד בוקר נותר ממנו עד בוקר באש תשרוף מדוע לא אסרו חכמים לא דנו ולא גזרו ביחס לבשר בין השיניים נתאר לעצמנו שאדם אכל רגע אחד לפני האיסור בשר הפסח מותר במצווה הוא כי אסור לו להותיר אבל למה לא אמרו מהם בשר שבין השיניים משמע שזהו דין מיוחד בבשר וחלב."

ההסבר להבדל בין הדינים:

הדובר מציע הסבר מרכזי להבדל: האיסור על בשר וחלב הוא חמור יותר וכולל לא רק אכילה אלא גם הנאה ובישול.

"משמע שזהו דין מיוחד בבשר וחלב בגלל שהתורה עשרה בשר וחלב לא רק באכילה אלא אפילו בהנאה ואפילו בבישול אסור לבשל בשר וחלב גם כשלא אוכלים אותו התורה עשרה בשול אז זהו דין מיוחד בבשר וחלב גם קלו בעיני הבריות משום כך חכמים גזרו מה שאין כן ביחס לחמץ בפה ביחס לבשר קודשים בפה כל זה מן הרגע שהוא כבר בפה לא גזרו עליו איסור אכילה."

לעומת זאת, איסור חמץ הוא בעיקר איסור אכילה והימצאות ("בל יראה ובל ימצא"). שאריות חמץ בפה, כל עוד האדם לא מתכוון לאכול אותן, אינן נחשבות כ"נמצא".

התייחסות למושג "בשר מעוקל":

הדובר מזכיר את המושג "בשר מעוקל" (בשר ששהה זמן רב בקיבה), אך מדגיש שדין זה תקף רק למה שבתוך הבטן, ולא לשאריות בפה. שאריות בפה נחשבות "מאוסות" אך לא "מעוקלות" לעניין איסור.

"אומנם אין לו דין של בשר מעוקל בשר מעוקל זה רק מה שבתוך הבטן אוכל מעוקל רק מה שבתוך הבטן מה שבתוך הפה אין לו דין עדיין של מעוקל יש לו דין שהוא מאוס אבל לא מעוקל לעניין מאיסות ועניין חמץ זה רק יכול להשפיע על להיראב בא להמצא שמותר לגנוז דבר מאוס עד אחרי פסח אבל לא לעניין אכילה."

המלצה למרות היעדר חובה הלכתית:

למרות המסקנה שאין חובה הלכתית לנקות את הפה משאריות חמץ, הדובר ממליץ בחום לעשות כן. הנימוק לכך אינו הלכתי פורמלי, אלא פסיכולוגי וחינוכי: שמירה על תודעת האיסור החמור של חמץ.

"אבל למרות שכך זה הדין מה שנראה לנו שאין בזה איסור מצד הדין חובה מצד הדין למרות שכך נראה לנו ההמלצה הטובה היא שממליצים כאן בני אדם טוב שישטפו את השיניים לפני כן כיוון שהמושגים של חמץ הדרו חזק חזק לתודעה של הבריות ואז עלול הדבר להשתבש בעיניהם ולומר רגע רגע, נפל לי פירור מהפה ואני הרגשתי שאכלתי חמץ וכולי. אז כדי לא לשבור מושגים שכאילו מקלים באיסור חמור, אז לכן לא נורא את הדבר הזה קוראה ולומר, אל תשמעו להמלצות. ההמלצות מגוחות. אין צורך בדברים האלה. אלה הם חידושים משוחדשים בני דורנו. לא. אלא טוב להמליץ כי אכן באמת האדם שטוף פיו כמה שהוא יכול אחרי שהוא אכל כדי כאמור המושגים שלו על שמירת איסור החמץ ישמרו ולא יפגעו רבי ח"

הוא מדגיש כי המלצה זו נועדה למנוע בלבול ותחושה של הקלה באיסור חמור, ולא בגלל שיש בכך חיוב הלכתי פורמלי.

לסיכום, הנקודות העיקריות הן:

• מצד הדין היבש, לא נראה שיש חובה לנקות את הפה משאריות חמץ לאחר כניסת האיסור.
• ההבדל בין דין זה לדיני בשר וחלב נובע מחומרת איסור בשר וחלב שכולל הנאה ובישול, ולא רק אכילה.
• שאריות חמץ בפה אינן נחשבות כ"נמצא" כל עוד האדם לא מתכוון לאכול אותן.
• למרות זאת, קיימת המלצה חזקה לנקות את הפה כדי לשמור על תודעת האיסור החמור של חמץ ולמנוע בלבול