פרשת לך לך - ה' שולח את אברם, שיצא מחברה השקועה בשחיתות, להיות מנהיג ערכי לאנושות

אנחנו אמורים השבת לקרוא פרשת "לך לך". כלומר, הקדוש ברוך הוא פונה לאברהם אבינו ומצווה אותו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". הציווי הזה הוא מאוד ייחודי ומשמעותי. הוא איננו אומר לאברהם "לך למקום פלוני", אלא הוא אומר לו קודם כל: עזוב את ארץ מולדתך. ההתנתקות מארץ המולדת היא לא דבר קל – גם המולדת כשלמה, גם המשפחה, ההורים – והקדוש ברוך הוא אומר לו במפורש: "מארצך ומולדתך ומבית אביך". כלומר, הקדוש ברוך הוא דורש מאברהם להתנתק מארץ מולדתו ומשפחתו. הדבר הזה אומר דרשני.

כיוון שאנחנו מאמינים שהקדוש ברוך הוא הוא אל רחום וחנון – איך ייתכן שהוא מצווה את אברהם אבינו ציווי כל כך מטלטל, לעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו? אבל עלינו לדעת שמדובר בתקופה שבה כבר כל החברה האנושית, לרבות משפחת אברהם אבינו, הפכו להיות עובדי עבודה זרה. עבודה זרה היא איננה עניין פולחני בלבד, דהיינו אלילי בלבד, אלא מדובר בהרבה דפוסי התנהגות מאוד מאוד מכוערים בתחום שבין אדם לחברו, וגם "מלאה הארץ חמס" – כלומר שקר, אין דפוסי התנהגות אמיתיים, איש לחברו זאב. כלומר, בעוד שהאנושות התדרדרה מטה מטה מבחינה ערכית.

אברהם – איש ערכי בתוך חברה מושחתת

ולכן, בזמן שהקדוש ברוך הוא רואה שאברהם אבינו הוא אחר לגמרי מאותה חברה אנושית – הוא חיובי, הוא בעל נפש ערכית ויהודית – פונה הקדוש ברוך הוא אליו ואומר לו: "אין ברירה. אתה צריך להתנתק, להתנתק מארצך ומולדתך". אבל לאן? "אל הארץ אשר אראך". הרי יכול היה הקדוש ברוך הוא לומר לו "לארץ פלונית", אבל בכוונה הקדוש ברוך הוא אומר "אל הארץ אשר אראך" – דהיינו זו ארץ ייחודית שאני, הקדוש ברוך הוא, אראה לך, אצביע עליה ואומר: כאן. משמע שהארץ הזו היא ארץ קדושה, ושלא בכדי הקדוש ברוך הוא אומר "אראך" – אראה לך את הארץ הזאת, "אל הארץ אשר אראך".

ייעודו של אברהם – אבי אומה בעלת שליחות עולמית

ובאמת הקדוש ברוך הוא מועיד לאברהם אבינו ייעוד מאוד מאוד חשוב ועצום: "ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך". כלומר, אברהם אבינו לא יהיה יחיד מוצלח, אלא הוא יהיה אבי אומה. ולא סתם אבי אומה, אלא אומה שיהיה לה ייעוד עולמי אנושי. מדוע? משום שהאנושות, כפי שציינתי, מאז אדם הראשון עד אברהם אבינו הלכה ודרדרה מטה מטה מבחינה ערכית. אז יש צורך במישהו חדש, בעל יכולות ובעל אמונה גדולה מאוד כמו אברהם אבינו, לתקן עולם במלכות שדי, להחזיר לנו את האנושות לדפוס חיים ערכי, אמוני, הגון.

ולכן, בשביל שאברהם אבינו יוכל לעמוד במשימה הזו, זה לא רק שהוא יפעל בהיגיון ובצורה מאוד ערכית ומוכשרת, אלא יש צורך שיהיה לו שם גדול והגדלה. כלומר, יש צורך שיהיה לו יחס מאוד אוהד אצל אומות העולם. כשכל אמת שהוא יגיע למי מהם, אז ירגישו שמדובר כאן במישהו מיוחד במינו.

פרעה ואבימלך – הכרה בייחודו של אברהם

ובאמת אנחנו רואים שהעניין הזה מובן: כיוון שהיה רעב בארץ, נאלץ אברהם אבינו לרדת מצרימה כדי להגן על עצמו ועל אשתו שרה אמנו מפני הרעב. אבל כיוון שמדובר בחברה אנושית מושחתת, ראו ששרה אמנו הייתה יפיפייה, לקחו אותה אל המלך – דהיינו שהמלך השתמש בה למרות שיש את אישו הנלווה, אבל לקחו אותה אל המלך, והמלך רצה חלילה לפגוע בה. אבל הקדוש ברוך הוא לא אפשר לו את הדבר הזה – הוא חש שלו בטוב, ולא יכול היה לבצע את זממו. הבין אותו פרעה, אותו מלך מצרים, שמדובר כאן באישיות – הן בחינתו של אברהם אבינו – באישים מאוד מאוד ייחודיים. ואז הוא קורא לאברהם אבינו ואומר לו: "למה אתה לא אומר לי מי אתה, מה אתה? כדי שלא אכשל במכשול הזה שעמדתי להיכשל בו". למרות שכל אדם – ולו דווקא אברהם אבינו – לא צריך לקחת אישה נשואה ולנהוג בה כאילו אשתו, וכולי. אבל זה חברה מושחתת, שאפילו פרעה מלך מצרים מתנהג כפי שהוא מתנהג. אבל כאמור, בסוף של יום אכן באמת פרעה נותן לאברהם אבינו פיצויים. היה עניין עם פרעה, ואחר כך עם אבימלך, והיו כמה סבבים. ואין צל של ספק שהתחיל אברהם אבינו להיות מוכר בקרב האנושות – הוא ואשתו – כייחודיים מאוד מאוד, שידעו שאלה הם אנשים בעלי מעמד אמוני ואלוהי מיוחד במינו.

נמרוד – הכוחנות מול הערכיות

אברהם אבינו הלך ונסוע הנגבה כדי להפיץ את האמונה. זהו מצב אחד, פן אחד של אברהם אבינו. אבל מנגד, ממול, היה איש ייחודי גם כן – קראו לו נמרוד. "גבר בעמים", גיבור חזק, שליט שתלטן מאוד מאוד. קראו לו נמרוד, כאילו כל דפוס התנהגותו היה מרדני מאוד, ובכוח השתלט על אנשי המקום, והוא היה השליט הקובע באותו מקום – שהוא האזור של ארץ ישראל, ששם אברהם אבינו נצטווה על ידי הקדוש ברוך הוא ללכת לאותו מקום. ואותו אבימלך לוקח את שרה אמנו בכוח, ורוצה חס וחלילה לפגוע בה, אבל הקדוש ברוך הוא שיתק אותו, כיוון שהוא פשוט חש שלו בטוב ולא הצליח לבצע את זממו. הבין אבימלך שמדובר כאן באנשים מאוד מאוד מיוחדים. תוצאה מכך הוא עשה מן הפרדת כוחות: נתן לאברהם אבינו נכסים והכל, והבין שאברהם אבינו יחד עם האנשים שלו יהיה להם חבל אדמה ששם הם ינהלו כפי שהם צריכים את ענייניהם. כלומר, מין הפרדת כוחות בינו ובין אבימלך – בין אם זה אבימלך, בין אם זה פרעה מלך מצרים – כולם הבינו שהם ייחודיים, ותמיד נתנו להם את המעמד הייחודי שלהם.

מגדל בבל – כוחנות שהולידה פילוג

אבל כאמור, נמצא אדם מרדני כוחני – נמרוד – אשר החל לשלוט בקרב האנושות באותו זמן, ונשא את דגל המרד האמוני והערכי, והציע לבנות מגדל בשמיים. המגדל הזה, "וראשו בשמיים" – מעבר לעניין של הגובה הפיזי שלו, דהיינו גבוה מאוד – היה בו מין מסר של כביכול בעלות על אלוהים שבשמיים: הנה אנחנו כוחניים, הנה אנחנו יכולים, בעלי יכולת בנייה, בעלי עוצמה. אנחנו מאוחדים כולנו ביחד מול המשימה הזו לבנות מגדל שראשו בשמיים – הוראות פלא.

למרות שיש להם פרויקט שמאחד ביניהם, ופרויקט שבעל עוצמה, דווקא אז נתגלתה חולשה אנושית: זה סבור כך וזה סבור אחרת, זה בעל אג'נדה כזו וזה בעל אג'נדה כזו. מסתבר שאין להם אחדות, אלא כל אחד ואחד והאינטרסים שלו, כל אחד ואחד והאג'נדה שלו. ואז כל הדגל הזה של אחדות אנושית נשבר, והעם והאנושות נפוצו בקרב כל הארץ. ולא זו בלבד, אלא התפתחה מין תודעה או מין מגמה של פלגנות: כל קבוצה וקבוצה הקימה לה אומה עם מסוים, תפסה לה שטח, והאנושות הפכה להיות מפולגת – אומות אומות, כיתות כיתות. אז במקום אחדות, שאותה רצה להשיג נמרוד, הגענו בדיוק לתוצאה ההפוכה. כי מסתבר שהכוחנות היא איננה התשתית הנכונה.

מה שצריך להחליף את הכוחנות זה האמונה באלוהים. מה שצריך להחליף את הכוחנות זה הערכיות בחיים, ולא הכוחנות והישגיות. וזה אברהם מול נמרוד: נמרוד מבטא את הכוחנות ואת האינטרסנטיות, ואברהם אבינו מבטא את האמונה ואת הערכיות. וכתוצאה מכך שנמרוד כשל, מטבע הדברים עכשיו אברהם אבינו הוא אשר הולך ומסתובב ומפיץ את האמונה בקרב אומות העולם. ומעכשיו הוא ייבחן עד כמה באמת הדברים שלו יתקבלו או לא יתקבלו. הוא באמת עשה חיל, והרבה בני אדם הצטרפו אל אברהם אבינו, וככה נוצרו כבר קבוצות אמוניות מונותאיסטיות, מאמינות באלוהים אחד, בעלי ערכים, בעלי פגישה ערכית לחיים. אבל זה עדיין לא מספיק, בגלל שכאמור פעם זה היה נמרוד, פעם זה היה פרעה – כל אלה המלכים הכוחניים. אבל זה כבר תהליך, תהליך שמתחיל לבוא לידי ביטוי שאכן באמת מדובר באנושות שאמורה להיות אנושות אמונית, אנושות ערכית. זה היעד של אברהם אבינו, זה הדגל שלו, זה המסר שלו, והוא ובניו ובני ביתו אמורים למלא אחר האמונה הזאת.

ישמעאל – אמונה בכוח ולא בערכים

מטבע הדברים, מצאצאיו של אברהם אבינו היו אנשים שונים – דהיינו לא בעלי הרמה האמונית של אברהם אבינו, לא בעלי הרמה הערכית של אברהם אבינו – ולכן התפתחו כבר קבוצות לאומיות קטנות שונות זו מזו בגישותיהן, ברמה הערכית והאמונית שלהן, שהתפתחו מאברהם אבינו.

אברהם אבינו כעת מצפה להמשכיות, וההמשכיות היא אם יהיה לו בן ממשיך. הוא היה נשוי לשרה אמנו, ונישואין שהיו מאוד מאוד מתוך אהבה, מתוך אמונה, מתוך שהכירו זה את זה, והכירו זה את זה כבעלי השקפות – אותה השקפה אמונית ואותה השקפה ערכית. אבל מה לעשות, לא היה לשרה אמנו ולד. ובצר לו, אברהם אבינו פוחד מה יהיה ההמשך. הקדוש ברוך הוא אמר "ואגדלה שמך", ויהיה לו צאצאים ויהיו עמים ממנו – הוא לא רואה את ההמשך. אז הקדוש ברוך הוא אומר לו: אוקיי, בינתיים קח את שפחת שרה, הגר, וממנה יהיה לך ולד, כי אם שרה היא עקרה, אז ממנה יהיה ולד – מאותה הגר. וכך היה: אכן נולד לו בן מהגר, ולבן הזה קראו ישמעאל.

מטבע הדברים הוא מחנך אותו בדרכו שלו – אמונית באלוהים וערכים. אבל ישמעאל לא היה עם תכונות חולמות את האיש האמוני הערכי; הוא יותר אהב את השדה, אהב את החיים הבלתי אמוניים, החיים המשחררים מדפוס חיים ערכיים, וגדל כמו פרא אדם מתוך רצונו – בניגוד לחינוך שאברהם אבינו נתן לו. כלומר, ישמעאל עכשיו מראה שיש קבוצת בני אדם שהיא לא בדיוק מוכנה להיות כבולה לדפוסי חיים אמוניים וערכיים. זה כבר אומר לנו שאם ישמעאל – ממנו העולם המוסלמי, העולם הערבי – אזי הם אמנם מאמינים באלוהים אחד, וזה דבר חשוב מאוד, אבל מבחינת דפוס החיים הערכיים הם אינם הולכים בדפוס החיים הערכיים האברהמיים, כי הכוח אצלם בא לידי ביטוי – לפעול בכוחנות כל אמת שהם צריכים לפעול בכוחנות. וכאמור, "והוא יהיה פרא אדם" – כלומר לא נתון לכבלים ערכיים, אלא הוא רוצה להשיג מה שהוא רוצה להשיג מבלי שיהיה כבול לכבלים ערכיים. זה הוא ישמעאל, עם מה שעתידים לצאת ממנו – הערבים, האיסלאם.

יש לציין כאמור שהמוסלמים והערבים מאמינים באלוהים אחד, אבל זה לא מספיק להאמין באלוהים אחד. יהיה צורך להאמין בסולם ערכים אנושי, שהגינות של חמלה – לא של כוחנות, לא של פרעות, לא של שפיכת דם. וכאמור, הם לא בכיוון הזה; הם בכיוון של אמונה באלוהים, אבל הכוחנות מאפיינת אותם מאוד מאוד.

יצחק – הבן הממשיך

זו הסיבה אשר אברהם אבינו כביכול אומר לקדוש ברוך הוא: עם כל הכבוד שהבאת לי זרע ויש לי עכשיו מישהו, אבל זה לא הבן הממשיך שלי. זה לא הבן שאני יכול לבוא ולומר שהוא ממשיך את דרכי – זה לא האמונה שלי, זה לא הדרך שלי, זה לא הערכים שלי, וכולי. אומר לו הקדוש ברוך הוא: עכשיו אתה רואה – לאחר שהגר הרתה וילדה את ישמעאל, עכשיו שרה אמנו, למרות קשיי הפוריות, ואכן תביא לך בן ממשיך. וכך אראה שאכן באמת שרה אמנו, לאחר שהגר ילדה את ישמעאל, רואה זה פלא – הקדוש ברוך הוא עזר, היא נכנסה להריון וילדה את יצחק. יצחק זה הוא אשר אמור להביא לעולם אותנו – בני אברהם, יצחק ויעקב, עם ישראל, ממשיכי דרכו של אברהם אבינו.

עם ישראל – אמונה שהחזיקה עם בגלות

ללמדנו שלמרות שאולי הרבה פעמים בני אדם חושבים שיש הבטחות ואלה אנחנו עוד לא רואים איך זה מתקיים – לא. עם אמונה צריך להחזיק מעמד, וסופה להתגשם. אין לנו הוכחה יותר גדולה מאנו עצמנו כאן. אנו עצמנו כאן, שבנו לארץ הקודש לאחר 3000 שנות גלות. ישבנו בגלות 3000 שנה, ולא היינו מרוכזים במקום אחד. היינו באירופה, היינו באפריקה, היינו בארצות ערב – איפה לא היינו? ברחבי העולם, מפוצלים ומפולגים. ולמרות הכל, עם ישראל נשאר אותו עם ישראל – ראו זה פלא. בדרך כלל, בשביל לשמור על גרעין לאומי יש צורך במדינה, יש צורך בשלטון, כדי שאכן באמת יגבשו ויתגבשו ויוכלו לשמור על הייחוד שלהם. ואילו אנחנו, עם ישראל, למרות שהיינו בגלות 3000 שנה, בתפוצה, בתפזורת, באין מדינה – למרות הכל בכל זאת נשמענו. איך? מדוע? כי היה לנו אמונה באלוהים אחד. האמונה באלוהים אחד היא הייתה הדבר אשר הוביל אותנו.

צוררינו, לא אחת, אומות העולם גזרו כנגדנו גזרות, גזרות שמד, וכל יהודי – לא משנה מה רמת הדתיות שלו – כל אמת שהוא יצא בגלל שרצו להוציא אותו להורג, בטרם יצא להורג זעק זעקה גדולה: "שמע ישראל, השם אלוהינו, השם אחד". כלומר, העם היהודי התגבש סביב האמונה באלוהים אחד, וזה מה שהחזיק אותו במשך כל אלפי השנים, למרות הגלות.

הציונות ושיבת ציון

כתוצאה מכך, יודעים אנחנו שברוך השם, לאחר שחל שינוי בתפיסה העולמית ביחס לזכות הקבוצות השונות להגדרה לאומית, וקמו גורמים ציוניים – ובראשם הרצל – בחיפוש אחרי פתרון, אלה אשר ניצלו את התופעה הבינלאומית הזו, העולמית הזו, שיש יותר פתיחות להגדרות לאומיות, פעלו – וברוך השם בהצלחה – במסגרת אומות העולם, שאכן באמת תוכר זכותנו להיות עם שיבטא את עצמו בארץ התנ"ך, בארץ הכושן שלנו – הכושן שלנו.

דוד בן גוריון – זה התנ"ך. ותוצאה מכך, התחיל הרעיון הציוני להתגבש לא רק ברמה של רעיון אלא ברמה של ביצוע, והתחילו לאט לאט לעלות לציון – בין בהתחלה מאירופה ואחר כך מאסיה – והתחילו להתגבש ולהגיע לכאן. עוד לא הייתה מדינה, אבל ברוך השם כולם ידעו שזה הבית הלאומי שלנו, ללא כל קשר עם מדינה, ובנו כאן חוות חקלאיות, יישובים, כפרים – ברוך השם. עד שבסופו של דבר קיבלנו איזושהי הכרה בינלאומית לעצם זכותנו להיות כאן, ולאחר מכן גם כן להכרזה על מדינת ישראל מפי דוד בן גוריון – שזה זכות גדולה מאוד מצידו – שהכריז על תקומת מדינת ישראל, והאומות העולם נאלצו להכיר בקיומה של מדינת ישראל. וברוך השם, למרות שיש לנו הרבה אויבים, הרבה שונאים, אתם רואים שאנחנו עושים חיל.

תפקידנו – עם התנ"ך

כמובן, אנחנו צריכים לא לתפוס לאיזושהי ערכה עצמית גבוהה, להתנהל באורח לא ערכי. אנחנו צריכים להיות מופת לאחרים, ושבאמת נישא את התנ"ך כדגל שלה ונתנהל כעם התנ"ך – עם של אמונה, עם של ערכים. אין עוד כמו התנ"ך, אשר נשא את הציווי שאני מכיר אותו באף ספר אחר: "לא תיקום ולא תיטור את אחיך בלבבך". בדרך כלל יש ציוויים לא לפגוע, לא להכות, לא לענוש, לא לשרוף – אבל לבוא ולומר על הלב של האדם: "לא תשנא את אחיך בלבבך", במיוחד כשקדמו מתחים בין מישהו ובין מישהו – לבוא ולומר לאדם "לא תשנא את אחיך בלבבך", זה דבר מאוד מאוד קשה, להורות על חדרי הלב עד רמה כזו.

מה הוא הפתרון? אתה אומר לי לא לשנוא, אבל הוא עשה לי צרות, אני לא יכול להישאר בלי להגיב – תגובה נפשית אומרת. אומרת התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, תוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". כלומר, לא לבוא מידית – "הוא עשה לי כך, אני מיד אחזיר לו" – לא, אלא לפגוש אותו עם טוף על הכתף ולומר לו: למה עשית לי, אחי? למה עשית לי את הדבר הזה? מה עשיתי לך? פה אם עשיתי לך משהו, ניישר את הקו בינינו. זאת אומרת, הדרך של אהבה, הדרך של אחווה – לא הדרך של כוחנות, לא הדרך של אינטרסנטיות, לא הדרך של כל אחד עם האגואיזם שלו, אלא כולנו אחים ורעים. זו הדרך שהתורה מציעה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא".

באמת יש לנו סיפורים במקורותינו על מעשים מופלאים של בני אדם שהיו ברמת יחסים מאוד מתוחה, ובגלל שמי מהם בחר בדרך הזו שהתנ"ך מדבר עליה – ללכת לפייס את הזולת – הדברים התיישרו והפכו להיות יותר מדידים, עוד יותר מכך.

יום הכיפורים – פיוס בין אדם לחברו

התורה איננה מחכה עד לכך שבאמת תמצא איזושהי אפשרות שמישהו יפייס את חברו. מה עשתה ההלכה? קבעה ואמרה: תשמע, יש יום אחד בשנה שקוראים לו יום הכיפורים, וביום הכיפורים אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא סליחה. אומר הקדוש ברוך הוא: עד שאתם מבקשים ממני שאני אסלח לכם – תסלחו זה לזה. לכן אין יום הכיפורים מכפר – כך קבעה הלכה – עד שיפייס אדם את חברו. כלומר, כביכול הקדוש ברוך הוא אומר לנו: אתה רוצה שאני אסלח לך? תסלח קודם כל לחברך. תהיה גדול בנפשך, אל תהיה אדם שכל הזמן דרוך כקפיץ כדי להגיב על מה שחברך טעה בהתנהגותו כלפיך. טעה – תן לו טיפה על הכתף, תוכיח אותו, תראה שהעניינים התקשרו. זוהי דרכה של התורה – אהבה, אהבה. זה הדרך החשובה ביותר שהתורה מובילה.

מתחים בתוך עם ישראל

משום כך, בשעה שאנחנו מצויים כאן בימים אלו ואנחנו רואים כיצד המתח בתוך בני עמינו – בגלל הבדלים של השקפות עולם, בגלל מצבנו הבינלאומי, מצבנו הביטחוני – אז יש הבדלים בשקפות עולם, בדעות, אבל יש גם מה שנקרא מתח בגלל ענייני הדת, דת ולא דת. כאן המקום לומר, מעבר לעניין הזה, שכל אדם בעד יכול לחיות את אמונתו כפי שהוא – דתי, לא דתי. דבר אחד לא יכולים להתעלם ממנו: מי שהחזיק את עמנו במשך כל השנים, כל אלפי השנים, זה האמונה, זה התורה. אז לא אומרים לבן אדם ברמה האישית "תהיה דתי", אבל תכיר במציאות שאכן באמת מה שהחזיק את עמנו זה התורה, זה התנ"ך.

בגלל זה אמרתי שדוד בן גוריון הסכיל ואמר – לא רק כלפי אומות העולם, אלא כלפינו פנימה, אבל גם כלפי אומות העולם – שהתנ"ך זה הכושן שלנו, הכושן שלנו על ארץ ישראל. כי בלעדיו, התנ"ך – איך נוכל לבוא לאומות העולם ולומר שמגיע לנו את מה שמגיע לנו? אבל זה לא רק מסר כלפיהם, אלא מסר כלפינו עצמנו. אני לא יודע אם הייתם זוכרים – ודאי שכן – אנחנו גדלנו בכך שכל בוגר כיתה ח' היו מחלקים לנו את התנ"ך כמזכרת מטעם בתי ספר. זה לא הבדל דתיים ולא דתיים – היינו מקבלים את התנ"ך. זה הייתה תעודה יפה, תעודה שיצאנו עם נכס, עם מסר מסוים. אני לא יודע מה עושים היום, אבל אנחנו, כשהיינו צעירים – ללא הבדל דתיים לא דתיים – בתי הספר היו מחלקים בתום הסיום של כיתה ח', אז כיתה ח' זה היה הסיום, זה היה המבנה אז של מחלקת חינוך – היינו מקבלים את ספר התנ"ך, וזה דבר חשוב. גם בחיי צה"ל היו מקבלים תנ"ך, וזה מסר חשוב.

לכן נצטרך להחזיר את התנ"ך למקומו – לפחות ברמה הלאומית, לא ברמה האישית. ברמה האישית כל אחד יבחר מה שהוא רוצה, אבל ברמה הלאומית זה צריכה להיות התעודה הלאומית של כל אחד מאיתנו – הכושן שלנו שיהיה בידינו.

סיום – חזון השלום והגאולה

כל אותנו הקדוש ברוך הוא, שאכן באמת נזכה שלא ירחק היום שאמונתנו תתגשם. ומהי האמונה שלנו? "ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים". ההבדלים בין בני אדם נובעים מחוסר דעה. ככל שהדעה האנושית תתפשט ויהיו דפוסי חשיבה ישרים ומוכשרים, כך תרבה הדעת, ירבה השלום. תוצאה מרבי הדעת תירבה השלום בעולם. ואז מגיעים אל המנוחה ואל הנחלה. זו אמונתנו – שהמלך המשיח עתיד להפיץ את הדעה בקרב אומות העולם, ודאי בקרבנו. תוצאה מכך נזכה בעזרת השם לשבת בשלום ושלווה בארצנו הקדושה. שבת שלום ומבורך.