היחודיות והחשיבות של מצות ברית המילה שמתקיימת באדיקות אף בקרב רובם של יהודים רחוקים מתורה ומצות

בסוף פרשת השבוע אנחנו מצווים על ברית מילה. מצווה מאוד מאוד חשובה. ורבנו, בין היתר, כשהטעים את המצווה הזו, בין היתר הוא דיבר על כך שיש סימן היכר חיצוני בבשרו של האדם, שאכן הוא יהודי. כי סוף סוף אומות העולם ערלים והוא נימול, אז ככה שיש סימן היכר שהוא יהודי. דומה שהטעם הזה של רבנו מקבל משמעות הרבה יותר שורשית, הרבה יותר עמוקה, במציאות של ימינו. במציאות של ימינו הבעיה היא לא רק איך נראים בפני אומות העולם. שהרי אם בימי קדם היו משחקים את המשחקים שבאו מתרבות יוון, אם זה התאגרפויות וכאלה דברים, והכול היה בעירום, ולכן היו כאלה שמשכו את עורלתם — יהודים שהיו ספורטיביים והשתתפו בתחרויות הללו, והם היו נימולים והיו צריכים להיראות כמו ערלים, והיו מושכים את עורלתם כדי להיראות כמו הגויים — הרי זה סימן היכר: הנה הוא יהודי. דומה שהיום זה מקבל משמעות הרבה יותר עמוקה, בגלל החילוניות שפשתה בדורנו, שרבים רבים, בעוונותינו הרבים, מנותקים מתורה ומצוות, בין ביודעין בין שלא ביודעין. אבל דבר אחד כן מפורסם, והם שומרים ואדוקים עליו — זה ברית המילה. אפילו חילוני שבחילונים, הוא מל את בנו, מל את עצמו. הרי הייתה לנו תופעה מרנינת לב כשהייתה עלייה גדולה מרוסיה. יהודים שכבר שכחו מתורה ומצוות, השכיחו אותם ושכחו מתורה ומצוות לגמרי, ולא היו נימולים. כשבאו לארץ היו כאלה בני שמונים, בני שבעים, שנימולו. זה דבר שהיה מרטיט לב, איך כשבאו לארץ אז התחברו חזרה לברית הזו, ואפילו בגילאים כאלה, שזה לא דבר כל כך פשוט. היו כאלה שנימולו בניגוד לנשותיהם, שסירבו שבגיל כזה יעשו ברית מילה. והיו כאלה שבדיוק הפוך, שהנשים, כשהגיעו לארץ, תבעו שבעליהן יימולו. דברים מרטיטי לב. זה מראה עד כמה ברית המילה הזו עמוק עמוק בתודעה, בתובנה של עמנו, שזה ביטוי יהדות. וכאמור, אנחנו רואים אפילו יהודים חילונים שבחילונים דואגים לכך שאכן באמת יימולו עצמם או יימולו את בניהם. ללמדנו עד כמה באמת העניין הזה הפך להיות לא רק סימן היכר לאחרים, אלא סימן היכר לעצמנו. סימן היכר לעצמנו, שאכן באמת אנחנו בברית בינינו ובין אבינו שבשמיים. אשרינו שיש לנו את המצווה הגדולה והחשובה הזו, שכאמור משמרת אותנו ואת הקשר בינינו ובין אבינו שבשמיים — קשר שהוא לא יימחה לעולם.