כלל הוא בדיני הנזיקין, אדם חייב על נזקי ממונו. בין אם ממונו (כמו שורו או כלבו) הזיק ממון זולתו (שור חבירו, או כלב חבירו), וכל שכן שהזיק את חבירו (כגון שור ראובן שנגח את שמעון, או כלב ראובן שנשך את שמעון). כמו כן, מן המפורסמות, שאדם עומד ומגן על ממונו. זהו דבר טבעי באדם. וגם זכותו של האדם. ולכן הבא במחתרת לגנוב, ונתקל בבעלים שהגנו על ממונו, אין לגנב דמים, כלומר, שאם הגנב הגן על עצמו, מפני הבעלים שהגן על ממונו, באופן שהגנב עלול לסכן את חיי הבעלים, רשאי בעל הבית להרוג את הגנב. ומינה, שאם הגנב הזיק את בעל הבית בשעה שהגן על ממונו, שהגנב חייב לשלם דמי נזיקין לבעל הבית. וכך לגבי ממונו של האדם, שעומד להזיק ממון זולתו, ובעל הממון הגן על ממונו וניזוק ע"י הממון המזיק, שבעל הממון חייב לשלם. מעין ראיה למסקנה זו, המשסה כלבו של חבירו באחד, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב חייב חצי נזק. רמב"ם, נזקי ממון ב, יט. שו"ע חו"מ, שצה,
א. ואינו דומה לדין שהכלב נשך את המשסה, כי כאמור במקרה דנן, זה שהרחיק את הכלב התוקף, הגן על ממונו. כן עיין בתוספתא, ב"ק ג, ו. שאם הוזק הרודף בנרדף, פטור (הנרדף מושלם) אבל נרדף שהוזק ברודף חייב (הרודף לשלם לנרדף).