לְכָבוֹד הָרַב.
רצוני לשאול בעניין שאני דן בו רבות עם חברים: התורה אומרת בדברים כי הבנים לא יומתו על אבות והאבות לא יומתו על בנים, וכן ביחזקאל נאמר שהנפש החוטאת היא תמות, ללמד שכל אדם נושא באחריות מלאה על מעשיו, ולפיכך כל אחד נענש על חטאו שלו. וכן למדתי שרבנו הרמב״ם מלמד במשנה תורה שתשובה מכפרת על כל עבירה.

ואולם, בלימוד הגמרא מצאנו דעות ומאמרים המורים שהצדיקים יכולים לכפר על עבירות, וכן שהגלות יכולה לשמש כעין כפרה על חטאי הדור הקודם. דבר זה נראה לי כסותר את דברי התורה הברורים, שלפיהם כל אדם ייענש על חטאו הוא בלבד.

שלום הרב!
שאלתי היא איפה עובר הגבול בין הביטחון להשתדלות. למשל אדם שרצה להגיע למקום מסוים, השתדל והתאמץ להגיע, ולא הצליח להגיע בגלל שלא חישב נכון את זמני הנסיעה.
האם לומר שזו טעות שלו ושהוא לא השתדל בצורה הנכונה, או שנאמר שכך ה' רצה שיהיה וצריך להיות שהוא יתבלבל ולא יחשב נכון.
תודה רבה!!