שכר הדיינים והרבנים בהלכה
נאמר במשנה במסכת אבות:
ד,ז רבי צדוק אומר, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם: כך היה הלל אומר, ודישתמש בתגא חלף; הא, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם.
וכתב רבינו בפירוש המשנה:
כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר, וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא.
דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום - אני אבארם - והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גלויות ולא לדיינין ולא למרבצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר האנשים, אלא נמצא קהילותיהם כולן יש בהם עני בתכלית, ועשיר רב הממון בתכלית, וחלילה לה' שאומר שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, אלא זה העני אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ומרגליות, אבל הוא לא היה עושה כן, אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה, בין ברווח בין בדוחק, ובז למה שבידי בני אדם, הואיל והתורה מנעתו מזה. וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב, והיה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות, ומעלתו - עד כי תלמידיו הם אשר הושוו למשה ויהושע, וקטן תלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ולא יסופק לבר דעת שאילו היה מסכים לקבל מבני דורו, לא היו מניחים אותו לחטוב עצים. וחנינה בן דוסא, אשר קול קורא עליו: "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת", ולא ביקש מבני אדם. וקרנא דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה משקה שדות, וכשהיו באים בעלי הדין, היה אומר: או שתתנו לי מי שישקה במקומי כשאני מתעסק עמכם, או שתתנו לי שעור מה שאבטל מעבודתי, ואדון לכם. ולא היו ישראל בני דורם של אלו וזולתם לא אכזרים ולא שאינם גומלי חסדים, ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מצבם דחוק שיגנה אנשי דורו שאינם מרחיבים לו, חלילה לה', אלא הם בעצמם היו חסידים, מאמינים באמת לעצמה, מאמינים בה' ובתורת משה, אשר בה הזכיה בעולם הבא, ולא יתירו לעצמם זה, ויסברו שהוא חלול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים בהן, ותתבזה אצלם, ויהיה עושה זה "דבר ה' בזה" +במדבר טו, לא+.
ואמנם טעות אלו המתגברים כנגד האמת והלשונות המפורשים, בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כורחם - הן המעשיות אשר ימצאו בתלמוד באנשים בעלי מומים בגופותיהם, או זקנים באו בימים עד שלא יוכלו לעשות מלאכה, שאין תחבולה להם אלא לקחת, ואם לא - מה יעשו, הימותו? זה לא ציוותו התורה. ואתה תמצא המעשה אשר הביאו בו ראיה באומרו: +משלי טו, לא+ "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" - בבעל מום, לא יוכל לעשות מלאכה. אבל עם היכולת, לא המציאה התורה בזה דרך.
רב יוסף, עליו השלום, היה נושא עצים, ואומר: "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה", רצונו לומר, שבעת יגיעת איבריו - יכובד משכבם - במשא העץ הכבד, היה מתחמם גופו בלא ספק, והיה משבח זה ושמח בו, והיה לבו טוב במתנת בחלקו, בגלל מה שהיה אצלו ממעלת ההסתפקות.
וכבר שמעתים, הניפתים, נתלים באומרם: "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי". וזה אינו דומה לזה כלל, ואמנם זה אצלי סילוף ממי שמביא ראיה ממנו, הואיל והוא מבואר ואין בו מקום לטעות. כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים, חלילה לה' מזה, ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון שיארחו איש אחד, והוא בדרך, נוסע, וילון אצלו ויאכל אצלו בלילה ההוא או ביום, וילך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס בבית איש, ולא אוכל ממזונו. ובכגון זה אמרו החכמים, שתלמיד חכמים, אם רצה להדמות לזה, עד שלא יכנס אצל איש - יש לו לעשות כן, וכמו כן אם רצה להתארח אצל איש בהכרח נסיעה או כיוצא בה - יש לו לעשות כן. לפי שכבר הזהירו מן האכילה ללא הכרח, ואמרו: "כל תלמיד חכמים המרבה סעודותיו בכל מקום" וכו', ואמרו: "כל סעודה שאינה שלמצוה אסור לתלמיד חכמים להנות ממנה".
ולמה אאריך בזה הענין, אני אזכור המעשה אשר התבאר בתלמוד, והמתעקש יעשה כרצונו: היה איש שהיה לו כרם, והיו באים בו גנבים, וכל אשר היה פוקדו בכל יום, היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים, ולא היה לו ספק שאיש מן הגנבים שמהו מטרה. והיה מצטער מזה תמיד כל ימי הענבים, עד שבצר ממנו מה שבצר, ושטחו עד אשר יבש, ואסף הצמוקים. ומדרך בני אדם, שכאשר יאספו הפירות המיובשים, יפלו גרגרים מן התאנים והצמוקים, ומותר לאוכלם, מפני שהם הפקר, וכבר הניחום בעליהם למיעוטם. ובא ר' טרפון במקרה יום אחד לזה הכרם, וישב, והיה מלקט מן הצמוקים הנופלים ואוכלם. ובא בעל הכרם, וחשב שזה הוא אשר היה גונב ממנו כל השנה, ולא היה מכירו, אבל שמע שמו. ומיהר אליו ותפשו, והתגבר עליו, ושמהו בשק, ורץ עמו על גבו להשליכו בנהר. וכאשר ראה ר' טרפון עצמו אובד, צעק: "אוי לו לטרפון שזה הורגו". וכאשר שמע זה בעל הכרם, הניחו וברח, ליודעו כי חטא חטא גדול. והיה ר' טרפון בשארית ימיו מאותו היום דואב ומיליל על מה שארע לו, בהצילו נפשו בכבוד התורה, והוא היה בעל ממון, והיה יכול לומר לו: הניחני, ואני אשלם לך כך וכך דינרים, וישלם לו, ולא יודיעהו שהוא טרפון, ויציל נפשו בממונו, לא בתורה. אמרו: "כל ימיו שלאותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה שלתורה, שכל המשתמש בכתרה שלתורה נעקר מן העולם". ואמרו בזה: "משום דר' טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפיוסיה בדמים".
ופתח רבנו הקדוש, עליו השלום, אוצרות חיטה בשנת רעבון, ואמר: כל מי שרוצה לקחת פרנסתו יבוא ויקח פרנסתו, ובתנאי שיהיה תלמיד חכמים. ובא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו, והוא אינו מכירו, ואמר לו: פרנסני, ואמר לו: באיזו גדר אתה מבחינת הלימוד? ואמר לו: פרנסני ככלב וכעורב, רצונו לומר: אפילו אין לי חכמה, וכמו שיפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא פרנסני, שאין עם הארץ פחות מהם. ונתן לו. שוב התחרט אחר כך על שפיתהו בדבריו, ואמר: "אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי". ואמרו לו אותם אשר הודיעם מה שארע: אולי יונתן בן עמרם תלמידך הוא, אשר אינו רוצה להנות בכבוד תורה, כל שאפשר לו זה, ואפילו בתחבולה? וחקר ומצא הדבר כן. ושני אלה המעשים ישתיקו כל חולק בזה הענין.
ואמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממון לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר, ותתפס להם ראשית השוק דוקא. אלו חוקים שקבע ה' להם, כמו שקבע המתנות לכהן והמעשרות ללוי, לפי מה שבאה בו הקבלה. כי שתי הפעולות האלה יש שיעשו אותן הסוחרים קצתם עם קצתם על דרך הכבוד, ואפילו לא היתה שם חכמה, ולכל הפחות יהיה תלמיד חכמים כמו עם ארץ מכובד. וכן פטרה התורה את כל תלמידי החכמים מחובות השלטון כולן, מן המיסים, והאכסניות, ומיסי הנפש, והם אשר יקראו כסף גולגלתא, יפרעום בעבורם הקהל, ובנין החומות וכיוצא בהן. ואפילו היה תלמיד החכמים בעל ממון רב לא יחוייב בדבר מזה. וכבר הורה בזה רבנא יוסף הלוי זצ"ל לאיש באנדלוס, שהיו לו גנות וכרמים שהיה מחוייב עבורם אלף דינרים, והורה לפוטרו מהמס, להיותו תלמיד חכמים, אף על פי שהיה משלם המס ההוא אפילו העני שביהודים. וזה דין תורה, כמו שפטרה התורה הכהנים ממחצית השקל, כמו שבארנו במקומו, ומה שדומה לזה.
רבינו בפירוש המשנה מדבר על לומדי תורה שדורשים לקבל כסף על כך שהם לומדים תורה או על כך שהם מלמדים תורה לרבים – "והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים".
והרי הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא ישראל עבד כחוטב עצים ולא פשט ידו ולא דרש לקבל שכר על כך שלמד תורה ("מה אני בחינם אף אתם בחינם"), אולם ברור כשנתמנה לנשיא ישראל לא המשיך לעבוד כחוטב עצים, שהרי הלכה מפורשת בדברי רבינו, שתלמיד חכמים שמשמש כפרנס לציבור אסור לו לעשות מלאכה שאינה מכובדת בפני הרבים, וזו הלכה תלמודית. ואם כן ממה הוא התפרנס? ודאי מתגמול שקיבל כנשיא ישראל.
וכן כתב רבינו בפרק כה מהלכות סנהדרין:
ד [ג] כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּצְטַוָּה הַדַּיָּן לִנְהֹג בְּמִדָּה זוֹ, כָּךְ נִצְטַוּוּ הַצִּבּוּר לִנְהֹג כָּבוֹד בַּדַּיָּן--שֶׁנֶּאֱמָר "וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם" (דברים א,יח), זוֹ אַזְהָרָה לַצִּבּוּר שֶׁתִּהְיֶה אֵימַת הַדַּיָּן עֲלֵיהֶן. וְלֹא יִתְבַּזֶּה בִּפְנֵיהֶם, וְלֹא יִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ.
ה [ד] כֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנָּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, אָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלוֹשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה בִּפְנֵיהֶם. אִם הַמְּלָאכָה בָּרַבִּים אֲסוּרָה עָלָיו--קַל וְחֹמֶר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּכַּר בִּפְנֵי רַבִּים, וּבִכְנֶסֶת עַמֵּי הָאָרֶץ, וּבִסְעוֹדַת מְרֵעוּת. אוֹי לָהֶם לְאוֹתָן הַדַּיָּנִין, שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָּךְ מֵעֶלְבּוֹן תּוֹרַת מֹשֶׁה, שֶׁבָּזוּ דִּינֶיהָ וְהִשְׁפִּילוּהָ עַד אֶרֶץ וְהִגִּיעוּהָ עַד עָפָר, וְגָרְמוּ לָהֶן רָעָה וְלִבְנֵי בְּנֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּלָעוֹלָם הַבָּא.
כלומר, אסור לבעל משרה ציבורית (דיין, נשיא וכדומה) לעסוק במלאכה בפני רבים כדי שלא יתבזה בפניהם וזאת משום כבוד התורה. וגם כדי שדבריו יתקבלו ע"י שומעיו, ולא יזלזלו בהם.
וכן מובא במסכת תענית דף כא' עמוד א':
אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא (עסקו בלימוד תורה) דחיקא להו מילתא טובא (היו להם קשיי פרנסה) אמרי ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין (דברים טו, ד) אפס כי לא יהיה בך אביון (החליטו לצאת מבית המדרש כדי למצוא פרנסה), אזלו אותבי תותי גודא רעיעא הוו קא כרכי ריפתא (ישבו תחת כותל רעוע כדי לאכול פת) אתו תרי מלאכי השרת שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה אמר ליה אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע (כלומר, רבי יוחנן היו לו הרהורים, ואלו הם המלאכים, האם הצעד שעשו הוא נכון ואולי הוא צריך לחזור מאחר והוא צפוי להתמנות כראש ישיבה), אמר ליה ר' יוחנן לאילפא שמע מר מידי אמר ליה לא אמר מדשמעי אנא ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא לי שעתא (כלומר, הוא שאל את אילפא האם יש לך הרהורים על המהלך שעשינו או שאתה החלטי לגבי המהלך, ואילפא ענה לו שהוא החלטי), אמר ליה רבי יוחנן איהדר ואוקי בנפשאי (דברים טו, יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ר' יוחנן הדר אילפא לא הדר (רבי יוחנן חזר לישיבה ואילו אילפא הלך לעסוק בפרנסה), עד דאתא אילפא מליך רבי יוחנן (רבי יוחנן נתמנה לראש ישיבה וביאר רש"י: " מינוהו ראש ישיבה עליהן מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהן ומעשירין אותו כדאמרינן לגבי כהן גדול בסיפרא וביומא (דף יח.) והכהן הגדול מאחיו גדלוהו משל אחיו:").
כלומר גם ממעשה זה אנו למדים שחכם שנתמנה לתפקיד ציבורי, מקבל תגמול מהציבור כדי שיוכל למלא את תפקידו. ודברי רבינו באיסור לקיחת כספים הוא כלפי חכמים שאינם נושאי משרה ציבורית אלא נוטלים שכר עבור הוראת ההלכה.
וכן יש לחלק בין לימוד הוראת הלכה לבין לימוד קריאה בתורה, כפי כתב רבינו בפירוש המשנה לנדרים פרק ד' משנה ג':
ואמרו לא ילמדנו מקרא, במקום שמלמדין מקרא בשכר, אבל במקום שמלמדין מקרא בחנם מותר לו ללמדו מקרא. ולא הוצרכנו להתנות בהלכות והגדות ומדרשות תנאי כזה לפי שאינו מותר בתורתינו בשום פנים ללמד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנ' ואותי צוה ה' וכו' ובא בקבלה מה אני בחנם אף אתם בחנם. אבל מותר ללמד את המקראות בשכר במקום שנהגו בכך מתוך כונה שיהא אותו שכר שכר לימוד הטעמים ושכר שמירת התינוקות שלא ייעזבו ויתקלקלו. ואני תמה על אנשים גדולים שעוורה אותם התאוה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות בעד המשפטים והלמוד ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בענין זה במקומו במסכת אבות.
כלומר אדם שמלמד ילדים את קריאת התורה בטעמיה מותר ללמד בשכר כי זו מעין מלאכה.
וראה גם את דברי מארי בהלכות תלמוד תורה פרק ג' משנה י' הערה ל"ד.
מן הראוי להביא את המשנה בבכורות, שהנוטל שכר לדון דיניו בטלים.
ראוי לציין שהדיינים בימי המשנה והתלמוד, ברובם, לא היו אנשי ממסד, ועבדו לפרנסתם, כל אחד במקצועו שלו, וכשבעלי דין נזקקו לדין דנו לאום דיינים, באופן פרטי, כמו שפנו לדיין קרנא, ולרב הונא, כפי שנאמר בגמ' כתובות, קו, א, ודיינים כאלה אסורים בנטילת שכר עבור הדיינות, אלא רק דמי בטלה.
ובכל מקרה, זכאים הם לקבל שכר עבור כתיבת שטרות והסכמים ועוד. כי רק על הוראת הדין אסור לקבל שכר. ומן הראוי להביא דברי מארי על בית הדין בתימן, מספרו הליכות תימן. אולם דיינים ממוסדים רשאים לקבל שכר כמו הדיינים גוזרי גזירות שבירושלים שהיו מקבלים מתרומת הלשכה, כי דיינים ממסדיים וכן רבנים ממסדיים חייבים להתפנות לימים ולשעות, בלשכותיהם, לטובת הציבור, ויש בתפקידיהם, הרבה תפקידים מנהליים ותעסוקתיים, מאשר לימוד תורה והוראת ההלכה, כמו רב עיר, מטפל בכשרות ומקוואות בעירובין, ברישום נישואין, בלוויות, באזכרות, באירועים ציבוריים ועוד. וכן הדיין מטפל בהוצאת צווים שונים, צווי עיקול עד עיכוב יציאה מן הארץ, אישורי הסכמים וכיו"ב. ואין איסור ליטול שכר על כך.
וכן יעיין בדברי רבינו הרמב"ם לתלמידו באיגרת.