האם השנה, שנת השמיטה, אנו מצווים בוידוי מעשרות?

התורה מצווה אותנו על מה שנקרא וידוי מעשרות. אומר רבנו בספר המצוות בעניין זה ב מצוות עשה קל שנצטוינו להת דות לפניו התעלה בהפרישנו את חובת התרומות והמעשרות ולהתנקות מהם גם בדיבור כדרך שהתנקינו מלהחזיק בהם בפועל וזהו הנקרא וידוי מעשר והציווי בכך הוא אומרו תעלה ואמרת לפני השם אלוהיך ביארתי הקודש מן הבית וגם נתתיב ללוי ולגר, ליתום ולאמנה. כלומר, יש כאן דברים נפלאים בדברי רבנו שהתורה ציוותה אותנו למלא את חובותינו בעניין תרומות, מעשרות, מצוות, כל המתנות שתלויות בזרע הארץ ואחת לתקופה מסוימת. יש צורך לוודא שאכן באמת ביערנו הכל. אין אנו חייבים עוד איזשהיא מתנה בזרע הארץ. או כמו שבפועל אנחנו מבערים כל מתנה שנמצאת אצלנו בפועל. כך אנחנו צריכים להתנקות בדברים. לא רק להתנקות בפועל. מהמתנות שבידינו, אלא להתנקות בדברים להתייצב לפני השם ולהתוודות. כי אכן אנחנו מלאנו את כל חובותנו כפי שנצבינו. רבנו בפרק אחת 10 מהלכות מעשר שני בנתרעי הלכה ראשונה כותב מצוות עשה לתודות לפני השם אחר שמוציאין כל המתנות של זרע הארץ וזהו הנקרא וידוי מעשר ואין מצוות דין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני שנאמר כי תחלל העשר ואמרת לפני השם אלוהיך ביערתי הקודש מן הבית הם מתי מתוודין במנחה ביום טוב אחרון של פסח של שנה רביעית ושל שביעית שנאמר כיתחל לעשר ברגל שכל המעשרות קלים בו ואין הפסח מגיע משנה רביעית אלא בכל הפירות שלישית בכל פירות שלישית נתעסרו בין פירות האילן בין פירות הארץ כלומר שכל שלוש שנים יש צורך בוידוי מעשר כי בשנה השלישית ובשנה השלישית יש מעשר עני ב מקום מעשר שני ואיך יוכל בשנה הרביעית ואיך יוכל להתוודות על שהוא מלא את כל חובותיו אם הוא יעשה את זה כל שנה שהרי בשנה הראשונה והשנייה לשמיטה הרביעית והחמישית לשמיטה אין בהם מעשר עני אז איך הוא יוכל להתוודות שמילה את כל חובותיו ולכן הביוי מעשרות הוא בשנה הרביעית במנחה של שביעי של פסח בשנה הרביעית. כי אז אנחנו כבר יכולים להיות בטוחים שגם אלינו את חובתנו לא רק בתרומה גדולה, לא רק מעשר ראשון, לא רק בתרומת מעשר, לא רק מעשר שני, אלא גם במעשר עני. כל המתנות שבזרה הארץ. וזה אפילו כולל את הביכורים, הכל, כל המתנות שזרע הארץ. ולכן השנה שהיא שנת שמיטה. הרי במנחה של השנה של פסח, ביום השביעי של פסח, אמור לכאורה להיות וידוי של מעשרות, דהיינו שמילנו את כל חובותינו. והשאלה האמנם גם בזמן הזה אנחנו מצווים לקיים מצווה זו או לא? בטרם נברר אם מצווה זו היא גם חלה בימינו. חייבים אנו לברר. מדוע רבנו הגדיר את המצווה כמצוות עשה להתוודות לפני השם. במובן הרעיוני כבר אמר רבנו בספר המצוות שכמו שיש לנו מטלהקות בפועל מהחובות שיש לנו בעניין מתנות של בזרע הארץ, צריכים אנחנו להתנקות בדברים. לפניו יתברך להתוודות שאכן מלינו כל חובותנו. אבל במובן ההלכתי אומר המנחת חינוך עשה תרז למה רבנו לא מנע את ביעור המעשרות כמצווה בפני עצמה? אלא רבנו מנה רק את הוידוי ולא מנה את הבאור מעשרות. כבר נאמרו תירוצים שונים. גם התירוץ שלו שאכן באמת כך לפי דבריו שמאחר בביאור ובידוי בדיבור אחד נאמרו אז הוידוי זה כבר הכל והרב קוק אמר שבעצם יש כאן דין הביאור הוא דין מדיני המצווה ואין מונים דין מדיני המצווה כמצווה בפני עצמה וכדי להבין את הדברים דהיינו הרי יש לנו בתפילין הרבה דינים כלום כל דין יהיה מצווה. לא רק ההנחה יהיה מצווה. כך אותו דבר. גם כאן יש לנו מה שנקרא חובות שאנחנו צריכים למלא אותם כל שנה בזמנה בזמנן אבל אחת לתקופה מסוימת בודקים אנחנו את עצמנו שאכן מלינו את כל חובותינו ומתוודים. זה נקרא הבאור מעשרות. אומר הרב קוק זה דין מדיני מצווה. ודין מדיני מצווה לא נמנע בכמצווה בפני עצמה. בנוסף על דברי הרב קוק יכולים אנחנו גם לומר שמאחר אובר נצטוינו באופן פרטני על המתנות חובתנו בתרומה גדולה חובתנו במעשר ראשון בתרומת מעשר בביכורים במעשר שני במעשר עני אז ברור שכל למט שאנחנו מפרישים את מתנות הארץ אנחנו ממלאים את את חובותנו אלא מה שהתורה רצתה להביא אותנו לידי זיכוך שנוכל להתייצב בפני השם ולהתנקות בדברים שמלינו את כל חובותינו הצרה הידוי לפניו יתברך אז אם כן הבאור שהוא מקצה שיפורים בדיקה שאכן באמת לא נשארו אצלנו ממתות הארץ של הכהנים והלביאים של העניים ושל עצמנו לא נשארו אצלנו ושלכן באמת מילנו את כוח אבותינו אז יוצא איפה שהביאור והווידוי הוא כמו עשיית סוכה וישיבה בסוכה שאנו מברכים לשב בסוכה ולא על מעשה סוכה כי זה כאילו זה ראשית מצווה שסופה בטופ בפסקה שהיא הוידוי ולכן רבנו מנה את הידוי ולא את הבאור שאלנו האם דם בימינו יש את המצווה הזו של וידוי מעשרות רבנו בפרק 11 הלכה ד' הוא כותב אין מתוודין אלא ביום וכל היום כשר לביוי המעשר ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית א צריך בין פני הבית בין שלו לפני הבית וערב יום טוב האחרון היה בעור ולמחר מתוודים ובכן אז לכאורה כתוב גם שלו בפני הבית כלומר היום באין לנו בית המקדש מהרה יבנה אנו חייבים בבידוי כך לכאורה ומתוך הגמרות אנחנו רואים תנאים שהם חיו אחרי החורבן ועדיין קימו את מצוות וידוי אז לכאורה גם בימינו אנחנו אנחנו צריכים להתוודות. אולם כשאנחנו מעיינים היטב היטב בדברי רבנו נראה שבימינו שלנו להבדיל מסמוך לחורבן כבר אין אנו יכולים להתוודות. שהרי בהלכה יג אומר רבנו ובזמן שהיו נותנים מעשה ראשון לכהנים לא היו מתוודים שנאמר וגם נתב ללוי. כלומר עזרה הסופר כנס את הלביאים שלא רצו לעלות לארץ בעלייה לבית שני שיתנו את המעשה הראשון המיועד ללביאים שיתנו אותו לכהנים אומר רבנו באותה תקופה בזמן שהיו נותנים מעשה ראשון לכהנים לא היו מתוודאים שנימר וגם נתתיב ללוי ואז בבידוי אומר וגם נתתיב ללוי איך יוציא שקר מתוך פיו וכתוב בירושלמי במעשר שני פרק חמישי שנפר מאיתנו אם אנחנו עומדים לפני השם יתברך ומוציאים שקר בפינו כלומר עם כל הכבוד שהוידוי הוא מאוד חשוב אבל המתווד לתוודות וידוי של אמת ולא וידוי שאיננו משקף את המציאות לכן אז לא היו מתוודים וידועה הגישה של רבנו שהלכות שהן היסטוריות שאין להן עתיד אין להם ניסום בעתיד רבנו לא מביא אותם רבנו לא מביא את את ההלכות שנהגו במדבר ורק במדבר כי הם הלכות היסטוריות ומדוע רבנו כאן מביא שבזמן עזרה לא היו מתוודים מה שהיה היה אלא אין זאת אלא שרבנו רצה לעותט לנו שבכל דור ודור צריכים אנחנו לראות אם אנחנו יכולים להתוודות או לא כי אם אנחנו מתוודים מוציאים מפינו דברים שאינם מתשקפים את המציאות הרי יפרעו איתנו אז שאנחנו מוצאים שקר בפינו הנה בהלכה טו נאמר לא עברתי ממצוותיך שלא יפרש ממין על שאינו מינו ולא מנטלוש על המחובר ולא מנחובר על התלוש ולא מנחדש על הישן ולא מנשן על החדש ולא ולא אכלו ולא לא שכחתי שלא שכח מלברכו ומנזכיר שמו עליו לא אכלתי בעוני ממנו האם אכלו בעניינה אינו מתוודה ולא ביארתי ממנו ב האם מפרישו בטומאה אינו מתוודה ואנחנו היום מפרישים את המעשר שני בטומאה כי אנחנו היום טמאי מתים אז אינו מתוודה משמע שכל תקופה אם איננו ממלאים את כל חובותנו כי איננו יכולים הנה למשל איננו נותנים את התרומה הגדולה לכהן לא כולם מביאים את המעשה הראשון ללוי בטענה ש יוכיח שהוא לבי ואחרי יוצא בדברים האלה ומאחר שאנחנו מפרישים מעשר שני בטומאה אז יוצא איפה שבימינו אם נתוודה אז הוידוי איננו משקף נכון את הדברים משום כך נראה לענינו דעתנו שלפי רבנו אין מצוות וידוי נוהגת בזמן הזה נכון שבתלמוד אנו מוצאים תנאים שהתוודו זה היה סמוך לחורבן כשעדיין הטהרות נהגו והטהרות נהגו אז היה הפרישו את מעשר שני בטהרה ומי שהיה טמא לא הפריש הוא מתוודה והוא אומר שאני לא הפרשתי בטומאה זה עדיין היה משכף את המציאות גם עדיין הכהנים והלביאים שמרו על טהרה והייחוס שלהם היה ברור ונתנו ומסופר על רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבן גמליאל שהיו בספינה ורבי עקיבא והפרישו תרומות ועשרות ונתנו לכהן ללוי לגזבר עני כי הכל עדיין היה ממש כפי שהתורה אומרת אבל בימינו שלנו מחר ועינינו יכולים למלא את כל חובותנו ואיננו מלאים אותם לא נוכל לעשות סתר את הבי ולא נתוודא ומשון כך לענות דעתנו אין מקום לבי יש ממליצים לומר את הדברים האלה כקורה בתורה אבל לא כמתוודה כדי לא שלא ישתכח שלא תשתכח מצוות וידוי אבל כמצוות וידוי לא יש כאלה שחיו לקנות מעשרות בשביל להפריש תומות מעשרות בערב החג כדי שיתוודו. אין מקום לכל החיובים האלה וכל ההתנהלויות הללו. אלא ישדל שעד ערב פסח יזכור אם יש עוד איזשהו חובה, איזה הפרשת או משהו שינקה את עצמו מן הדברים האלה אבל לא חייב לקנות בשביל להפריש. יש לזכור שהשנה זה ערב פסח שחל בשבת וברור שאין ביאור פירות, אין הפרשת תרומות מעשרות ביום שבת אלא ערב ערב דהיינו ביום שישי ולא ביום שבת רבי חו