מדברי רבנו בפרק ששי בהקדמתו לפירושו על אבות, נראה שהוא מייחס אמירה זו רק לעבירות שאין יסודן בשכל, שעליהן נאמר שהכובש את יצרו מהן גדול מן החסידות שאין לו שום גירויים יצריים. להבדיל מעבירות שהאחרונים קוראים להן שכליות כמו שפ"ד, גניבה, אונאה, שהמשתוקק להן יש לו מגרעת בנפשו, שאף שגבר על יצרו הוא פחות מן החסיד שאינו מתאווה להן כלל. ואם כן, כל הגדול מחברו בשכלו ובידיעותיו, כשיצרו תוקפו בעבירות שאינן שכליות, כמו מאכ"א ועריות, עצמת הגירוי גדולה, בגלל שנראה לו שיש לו דרכי היתר. מה שאין כן אדם שאינו חכם, אותן עבירות אסורות בעיניו באיסור חמור ומוחלט. וגם אם יצרו תוקפו, הרי פחדו מן העבירה, שבעיניו היא חמורה ומוחלטת, מונעת ממנו את התגברות יצרו.