למרות שלא הגעילו הכלי, הניתן להתיר התבשיל בדיעבד בגלל שהפליטה מדופני הכלי נחשבת ל"נותן טעם לפגם"?

האם ניתן להתיר הבישול היות ולמעשה כבר אין טעם בלוע בדפנות הכלי לאחר תקופה ארוכה כדין יין נסך?

האם בגלל חומרתו של החמץ נאסור המאכל שנתבשל בכלי שעברו עליו 24 שעות מהשימוש האחרון בו?

האם ניתן להשוות דין החמץ במקרה זה לפחמין של חמץ שנשרף בערב הפסח לפני זמן איסורו ואז יהיה מותר בהנאה?

היות ומדובר בתהליך מתמשך של תסיסה, האם יש לחשוש שבהגיע זמן האיסור מדרבנן עדיין יהיה ראוי לאכילת הכלב?

האם ישתנה הדין במקרה שמדובר במיכלים שכאלה שהינם בבעלות גוי?

היש הבדל בדין הביצה בקליפתה לדין הביצה הקלופה?

מה בין ביצת טריפה שאינה אוסרת התבשיל לבין ביצה שיש בה אפרוח אשר אוסרת את התבשיל?

האם ישנן במציאות נסיבות שביצה בקליפתה עמידה בפני בליעה ופליטת נוזלים אף בשלבי בישול מתמשכים?

אדם או כלים שנטמאו מצוותן מן התורה ליטהר באמצעות טבילה במקווה, האם טבילת הכלים צריכה כוונה?
הלכה שנפסקה ע"י הרמב"ם שגל שנתלש מן הים ונפל על האדם או הכלים אם יש בו 40 סאה-לא טהורים אלא אם הייתה כוונה של אדם בוגר.
האם ניתן לדמות דין היתר של הקטן לשחוט לדיני טבילת כלים טמאים שמן התורה חייב בכוונה?