מהי גישת הרמ"א לגבי הכשר הכבד לצלי, היש לחתכו משום דם בסימפונות?

כיצד יכשיר הכבד, לפי הרמב"ם, ומדוע השמיט רבינו את שנאמר בגמרא על הצורך בחיתוך שתי וערב?

היש הבדל בדין בשר שנצלה לאכלו כצלי לבין דין בשר שנצלה כשלב לפני בישולו?

האם חמץ שעבר עליו הפסח אסור מצד הדין או שחכמי ישראל קנסו זאת על העובר ב"בל יראה ובל ימצא"?

באילו תנאים תיחשב תערובת חמץ כגופו של החמץ ותתחייב בביעור גם לאחר הפסח?

האם הקנס שקנסו חכמי ישראל כוללת כל תערובת אפילו אין בה רוב היתר כנגד החמץ שבה?

חכמי ישראל חייבו קינוח הפה בדבר יבש רק במעבר מאכילת גבינה לאכילת בשר בהמה, האם זהו דין מיוחד ולא גזרו למצבים אחרים?

מדוע לא חייבו קינוח הפה בין אכילת חמץ לאכילת מצה או בין אכילת בשר קדשים ע"י כהנים שהשיירים דינם באיסור נותר?

כיצד יש להתייחס להוראות המחייבות, על דרך ההמלצה, לקינוח הפה גם במעבר מאכילת חמץ לאכילת דברים הכשרים לפסח?

האם יש שוני בין דרישות התלמיד הבבלי: "עד שתינשר קליפתן" לדרישות

תבשיל שנתבשל ונמצאו בו חיטים או שעורים, האם ישנן נסיבות שלא יאסר התבשיל לאכילה בפסח?
היש לחשוש שהמלח הנמצא בד"כ בכלי הכשרת הבשר יגרום להפלטת ספק טעם חמץ מדפנות הכלי?
היש לחשוש שחריפות המזון המעובד יגרום להפלטת טעם מדפנות המיקסר למרות שאין פה תהליך חימום?

היש מקום לחשש שמשיטול את החמץ הרי יזכה בו מבחינה קניינית ואז עלול לעבור על "בל יראה ובל ימצא"?

עד כמה יש להתחשב, בנסיבות אלו, בהלכות "ביזוי אוכלים"?

מהו ההבדל בין שיטת השו"ע לבין שיטת הרמב"ם בהגדרת "תערובת חמץ"?

האם תערובת חמץ אסורה בהנאה כתערובת פירות ערלה ושאר תערובות מאכלות האסורות, למרות שהיא במלקות ולא בכרת?

כיצד לשיטת הרמב"ם יש לפרש את הפסוק: "לא יאכל חמץ", האם כולל איסורי הנאה במשהו בגלל חומרתו של החמץ?

האם יש לדון את הבירה או הוויסקי כתערובת חמץ היות ומעורבים בהם חומרים אחרים מלבד המים והשעורים?

מהו שיעור השעורים במשקאות הבירה או הוויסקי, האם עומד על פחות מ"כזית בכדי אכילת פרס" (%10)?

היש לדון את המשקאות הללו כ "מי שלקות" או כ "משרת צימוקים" הנחשבים כגופם של הירקות או הפירות ולא כתערובת?