חובה להגיב על רצחנותם של אויבינו, אך אין לאפשר ליחידים ליטול את הדין לידם

בין החדשות של אתמול נודע שאיש אקדמי תכנן לרצוח ערבים, בגלל הרצחנות והנבזות שבהם.

אכן, בדרך כלל תופעה כזו נמצאת אצל אנשים לא מלומדים, שאז הרגש שלהם גובר והם פועלים בצורה כזו שאולי מתבקשת מחמת הכאב והצער כשהם רואים את הרצחנות – ולא רק את הרצחנות של האויבים שלנו, אלא גם את הנבזות, את הפראיות ואת החייתיות. שהרי אין דומה יותר מאשר לבוא לרצוח אנשים, נשים וטף, ולאנוס ולהתעלל. שזה כבר לא מלחמה, זה מדובר כאן אפילו לא בחיות אדם – יותר גרוע מכך.

אז מבחינה זו, בדרך כלל בני אדם המוניים הם רגישים, ואצלם בא לידי ביטוי הרצון לנקום במקרים כאלה. אבל אצל אנשים לכאורה משכילים, הם יותר אמורים להיות שקולים, יותר מרוסנים. לא כי אין צורך בתגובה הולמת מול רצחנות וחייתיות כזו של אויבינו, אלא שצריך להיות שיקול דעת ושלטון שמנהל את העניינים, ולא שכל אחד ואחד ייקח את הדין לידיו.

כבר ראינו עדים לכך בזמן מעשה דינה, שחטפו אותה והתעללו בה. והנה שמעון ולוי אחים התחברו לנקום נקם ועשו מעשה חמור מאוד מאוד באנשי שכם, שלא כנראה היו שותפים, לפחות בהסכמה שמשתיקה, למה שעשה הבן של המנהיג שלהם – המעשה הנוראי שהוא עשה בבינה. ולמרות הכול יעקב אבינו הסתייג ואמר: "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם; בסודם אל תבוא נפשי" – והטיף כנגדם.

מדוע? לא כי לא מגיע לפעול כנגד אנשים כאלה, אלא צריך להיות שיקול דעת מנהיגות אשר מכוון את הדברים, ולא שכל אחד ואחד ייקח את הדין לידיו. והוא, יעקב אבינו, מסביר ומתאר שסוף סוף יש עמים בסביבה, וזה יכול לגרום לכך שיתאחדו כנגדם ויפגעו במשפחת יעקב, בעצם קיומנו – יסכנו את עצם קיומנו.

לכן גם במקרים כאלה, כאמור, תמיד צריכים אנחנו להיות מאופקים – למרות הכאב, למרות שבאמת זה זועק עד לשמיים – אבל צריכה להיות מנהיגות מרכזית שמכוונת את המאבקים, ולא שכל אחד ואחד ייטול את הדין לידיו.

תגיות

צבא וביטחון

09/10/26 כ"ח תשרי התשפ"ז

חובה להגיב על רצחנותם של אויבינו, אך אין לאפשר ליחידים ליטול את הדין לידם

תכנים לקריאה נוספת

תכנים נוספים