השגחה פרטית לפי הרמב"ם
שלום לכבוד הרב,
רציתי לשאול מהי בדיוק דעת הרמב"ם בענין השגחה פרטית על בני אדם. אציג לרב שתי הבנות:1."עומק ההשגחה כעומק דבקות האדם ב - ה' בשכל". כלומר מי שהוא דבק ב - ה' בשכלו מושגח, ומי שלא - מופקר ליד הגורל. כך גם כנראה הבין הרמב"ן בפרושו לאיוב פרק לו על הפס' "לא יגרע מצדיק עיניו" (הוא מצטט את הרמב"ם במו"נ). לפי הבנה זו לכאורה "לא שבק מר חיי לכל בריה", שהרי מי יכול להעיד על עצמו שהוא דבק ב - ה' בשכלו כדרישת הרמב"ם?