לכבוד הרב רצון, כנהר שלום!
ידוע מפעלו הכביר של מארי יוסף עמר: "התלמוד המנוקד", וכן דברי ההקדמה של מארי למהדורא זו של התלמוד, והשבח הגדול שמארי משבח את המפעל הזה.
ב"ה אני גם כן משתדל לשמר בלָמדי את מסורת ההגייה היפה (והנכונה) הזו, אך מידי פעם שומע אני קולות כגון "למה צריך להתאמץ?", "הרי השפה היא מוסכמה חברתית כדי להבין, והרי אני מבין גם כשאני קורא ב'שיבוש'!".
ילמדנו רבינו, מה העניין והאם יש עניין דוקא בשימור הלשון הארמית המקורית?
וכן, האם יש 'עניין' לשמר את לשון הקודש בדיבור היומיומי? (שלא בקריאת התורה ובברכת כהנים, ששם חובה לקרוא דוקא בלשון הקדש)