כיצד להבין את דברי הגמרא בברכות ו ע״א על המזיקים המקיפים את האדם?
רציתי לשאול אולי הרב יודע איך הרמב"ם מפרש את הקטע הזה?
כיצד אפשר לשמור על תורה אחת כשחכמים חולקים זה על זה? בחלק השני של הדיון בריבוי הדעות בהלכה נברר את חובת החכם הסבור שבית הדין טעה, את ההבדל בין הצגת השגות לבין הוראה למעשה, ואת השאיפה להכרעה משותפת גם כשאין סנהדרין.
למדו את המקורות, הבחינו בין שלב הדיון לשלב ההכרעה, ואל תהפכו מחלוקת עיונית לפירוד מעשי.
ריבוי דעות הוא תופעה טבעית בעולם התורה. חכמים מעיינים באותם מקורות, שוקלים טעמים שונים ולעיתים מגיעים למסקנות מנוגדות. דווקא משום כך עולה שאלה יסודית: כיצד נשמרת תורה אחת כאשר דרכי הפסיקה רבות, וכיצד נמנעת מציאות שבה כל קהילה וכל חכם יוצרים למעשה מסלול הלכתי נפרד?
הדיון אינו מבקש לבטל את המחלוקת. כל עוד החכמים נושאים ונותנים, מביאים ראיות ומבררים את הדין, עצם ריבוי הדעות הוא חלק מתהליך הלימוד. הקושי מתחיל כאשר לאחר הכרעה מחייבת ממשיכים לנהוג בפועל על פי הדעה שנדחתה. אז עלולה ההלכה להתפצל למסגרות שאינן נפגשות זו עם זו, ונוצרת תחושה של “תורות רבות” במקום תורה אחת.
מתוך כך מוצגת מצוות הציות לבית הדין הגדול לא כדרישה להשתיק מחשבה עצמאית, אלא כמנגנון המאפשר לחכמים לחלוק בחריפות ובכל זאת לשמור על מסגרת ציבורית משותפת. החכם רשאי ואף נדרש להציג את ראיותיו; לאחר שבית הדין הגדול שמע את טענות החכם והכריע, ההוראה המעשית נקבעת לפי הכרעתו.
ספר החינוך מדגיש את החובה לשמוע לדברי החכמים ואת הצורך במוקד הכרעה משותף. בלא סמכות כזאת, כל אדם עלול לפרש את התורה כרצונו והעם יתפצל לקבוצות רבות. התועלת הציבורית איננה טעם צדדי בלבד: היא מבטאת את האחריות לשמור את התורה כמערכת חיים של עם ולא כאוסף החלטות פרטיות.
לצד זאת, השגת הרמב״ן מעמידה את אחריותו של החכם. אם תלמיד חכם סבור שבית הדין טעה, אין הוא אמור למחוק את הבנתו או להעמיד פנים שאינו רואה את הקושי. עליו לבוא, לטעון, להציג את המקורות ולבקש דיון. הציות איננו ויתור על בירור האמת; הוא חל בתוך מסגרת שבה המחלוקת הובאה לפני המוסד המוסמך.
בשיעור מתחדד גם ההבדל בין נימוקי השיטות: ספר החינוך מדגיש את אחדות התורה והעם גם כשיש טעות, ואילו הרמב״ן מדגיש גם את שמירת האמת במסגרת בית הדין. שתי הדרכים נפגשות בצורך למנוע תורה הנעשית תורות רבות; אין בכך מחיקה של חובת החכם להציג את השגותיו.
הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או תלמיד והוא ראוי להוראה והלך ועשה על פיהן [...] הרי זה חייב.
המשנה במסכת הוריות עוסקת במקרה שבו בית הדין הורה הוראה שגויה וחכם ידע שההוראה מוטעית. לכאורה, אם החכם מחויב תמיד לציית, מדוע מוטלת עליו אחריות כאשר פעל על פי בית הדין? מכאן עולה שהציות איננו עיוור. חכם היודע את המקורות ונוכח בטעות אינו רשאי להסתפק באמירה “כך הורו לי” בלי לברר ובלי להתריע.
עם זאת, אין מכאן רשות להפוך כל אי־הסכמה למרד מעשי. ההבחנה המרכזית במהלך הרמב״ן היא בין חכם שטרם נשא ונתן עם בית הדין לבין חכם שטענותיו נשמעו ונדחו. לפני ההכרעה על החכם לומר את דעתו בשלמות; לאחר שבית הדין שמע את טענותיו והכריע, המסגרת הציבורית מחייבת. כך נשמרות יחד האחריות האישית לאמת והאחריות הציבורית לאחדות.
דין זקן ממרה מחדד את ההבדל בין דעה לבין הוראה מעשית. אין מדובר בכל מחלוקת של אדם מן השורה, אלא בחכם הראוי להוראה ובתנאים המיוחדים של דין זקן ממרה. עצם העובדה שחכם גדול חושב אחרת אינה הופכת אותו לעבריין. החומרה מופיעה כאשר הוא מורה לאחרים לעשות בניגוד להכרעת בית הדין הגדול. התורה מאפשרת מחלוקת, אך אינה מאפשרת להקים למעשה מערכת מתחרה לאחר שהסמכות המשותפת הכריעה.
הנקודה איננה כוח מוסדי לשמו. מטרת הסמכות היא למנוע קרע מתמשך בעם ובתורה. כאשר כל חכם ממשיך להנהיג קבוצה על פי דעתו גם אחרי שהמחלוקת נדונה, הציבור אינו מקבל עוד הכרעה אלא אוסף הנהגות מקבילות. משום כך משנה תורה, הלכות ממרים, פרק א מציב את בית הדין הגדול בלב מנגנון ההכרעה.
בזמן שבית הדין הגדול ישב במקומו, מחלוקות שהגיעו מן המקומות השונים יכלו להתברר במדרגות: מן החכם המקומי אל בתי הדין שבירושלים ועד ההכרעה המרכזית. המבנה הזה אינו מבטל את בתי המדרש ואת המסורות המקומיות; הוא מעניק להן כתובת משותפת כאשר נדרשת הכרעה לכלל ישראל.
התיאור של העברת הספק מבית דין לבית דין ועד לבית הדין הגדול מציג מגמה הלכתית של הכרעה אחת. אין הוא פותר מאליו את כל השאלות ההיסטוריות: האם כל ספק הגיע לבית הדין הגדול, או רק שאלה עקרונית, וכיצד התקיימו מחלוקות גם בתקופות קדומות? השאלות נשארות פתוחות כאן. עיקר הבירור בשיעור הוא המבנה ההלכתי השואף לאחדות, ולא קביעה שכל פרט בתיאור התקיים בכל תקופה באותו אופן.
בהיעדר בית דין גדול מוסכם, המקורות המאוחרים מבקשים לשמר ככל האפשר את עקרון ההכרעה המשותפת. המאירי מדגיש את הזהירות מריבוי מחלוקות, והריא״ז מציע שחכמי העיר יעמדו למניין כדי שבני המקום ינהגו בהכרעה משותפת. אין בכך תחליף מלא לסנהדרין, אך יש כאן ניסיון למנוע אנרכיה הלכתית: לא כל אדם פוסק לעצמו, ולא כל מחלוקת הופכת מיד למסגרת ציבורית נפרדת.
לצד השאיפה להכרעה משותפת מופיע כלל למצב שבו שני חכמים או שני בתי דין חולקים, ואין אדם יודע לאן הדין נוטה: בדין תורה נוקטים את הצד המחמיר, ובדברי סופרים את הצד המקל. התנאי הוא שאין יודעים לאן הדין נוטה; כלל הספק אינו קובע שכל מחלוקת נפתרת תמיד באותו אופן. הדברים נידונים במסגרת משנה תורה, הלכות ממרים, פרק א, ומובאים כאן בפרפרזה.
גם כאן נדרשת זהירות. אי אפשר להפוך תיאור היסטורי של מנגנוני הכרעה לפסק מעשי לכל מצב בן זמננו. השיעור מציג עקרונות: בירור מקיף, שמיעת הדעה החולקת, אחריות של החכם לומר את האמת כפי שהוא מבין אותה, ולבסוף כיבוד ההכרעה המוסמכת במסגרת שבה היא חלה.
אחדות ההלכה אינה אחידות מחשבתית. היא בנויה מן היכולת לנהל מחלוקת אמיתית בלי להפוך אותה לפירוד מעשי. לפני ההכרעה—החכם חייב לברר, להקשות ולהביא ראיות; לאחר הכרעה מוסמכת—הציבור זקוק למעשה משותף. האיזון הזה שומר גם על חיפוש האמת וגם על שלמות התורה והעם.
הדיון מובא מתוך שיעורו של הרב רצון ערוסי, לאור דרכו של הרמב״ם, לעיון בנושאי משנה ותלמוד. השאלות והתשובות שלהלן נוסחו בעריכה מתוך השיעור ואינן תמליל של שאלות שנשאלו.
מדוע ריבוי דעות מעשיות נתפס כסכנה לאחר הכרעה מוסמכת?
כאשר לאחר הכרעה מוסמכת כל חכם או קהילה ממשיכים להורות למעשה אחרת, ההלכה עלולה להתפצל לתורות רבות והציבור נעשה כיתות כיתות. המחלוקת העיונית עצמה היא חלק מן הבירור; הסכנה היא הפיכת הדעה שנדחתה למסגרת מעשית מתחרה.
האם חכם חייב לציית לבית הדין הגדול לאחר שטענותיו נשמעו ונדחו?
לאחר שבית הדין הגדול שמע את טענותיו וראיותיו ודחה אותן, הוא חייב לנהוג לפי הכרעתו, לפי המהלך של הרמב״ן הנידון בשיעור. קודם שנשא ונתן עמם, חכם הסבור שהוראת היתר מוטעית אינו רשאי להתיר לעצמו את מה שהוא יודע כאסור; עליו להביא את השגותיו לפני בית הדין. אין זו קביעה גורפת על כל מחלוקת בת זמננו.
כיצד הרמב״ן מיישב את המשנה בהוריות עם סמכות בית הדין?
הרמב״ן מבחין בין הזמן שלפני הדיון בטענות החכם לבין הזמן שלאחריו. משנה, הוריות, פרק א, משנה א עוסקת בחכם היודע על טעות ובכל זאת עושה על פי ההוראה, בטרם בירר את השגתו עם בית הדין. לאחר שנשא ונתן עמם וראיותיו נדחו, עליו לחזור ולנהוג כדעתם. ההבחנה שומרת גם על בירור האמת וגם על אחדות ההוראה.
מה מלמד דין זקן ממרה על הגבול שבין מחלוקת להוראה מעשית?
עצם הדיון בדעה חולקת אינו זהה להוראה לעשות בניגוד לבית הדין הגדול. במסגרת התנאים של דין זקן ממרה, החומרה היא בפגיעה בהכרעה המשותפת לאחר בירור המחלוקת. מדובר בחכם הראוי להוראה ובתנאים מיוחדים; אין להחיל את התיאור על כל אדם החולק על פסק.
כיצד מבקשים אחדות הלכתית כשאין סנהדרין?
מבקשים לצמצם את הפירוד באמצעות הכרעה משותפת של חכמי המקום, בלי לזהות את סמכותם בכל דבר עם הסנהדרין. המאירי מדגיש את הזהירות מריבוי מחלוקות, והריא״ז מציע שחכמי העיר יעמדו למניין ובני המקום ינהגו על פי הרוב. אלו הדרכים הנידונות בשיעור; אין מכאן פסק מעשי אוטומטי לכל מחלוקת כיום.
רציתי לשאול אולי הרב יודע איך הרמב"ם מפרש את הקטע הזה?
שלום
בהלכות תלמוד תורה ג;ו הוא אומר "מי שנשאו לבו" - מה זה ליבו - שכל או רצון לפי כח המתעורר בשמונה פרקים
במשנה כתוב שילדה בגיל 3 מותרת בביאה.
לכאורה, פירשו כאילו ניתן לקיים יחסי מין מגיל 3.
אם היא מקודשת בביאה, זה יחסי מין.
במשנה כתוב שהיא מקודשת בביאה, מגיל 3.
האם אפשר לקדש אותה בביאה, לכאורה מותר לקיים יחסי מין בגיל 3?
מה לענות למי ששואל את זה?
בחור שאימו בביתה ללא כיסוי ראש כדבר שבשגרה, האם יש בעיה בלימוד תורה בנוכחותה?
Shalom HaRav, What was Rav Kafih's view of the way Chachmei Brisk learns the Rambam? thank you
לכבוד מו"ר שלום וברכה,
בפ"ו מהל' עירובין הלכה ט רבנו כותב שהשובת ברשות היחיד והניח עירובו בכרמלית עירובו עירוב כיוון שכרמלית אסורה מדרבנן ובין השמשות לא גזרו במקום מצוה או דוחק.
וקשה לי לפי כלל זה מה שפסק רבנו שם בהלכה יא ש"המניח עירובו חוץ לתחום אינו עירוב מפני שאינו יכול להגיע אל עירובו", והרי איסור תחומין מדאוריתא הוא י"ב מיל ורק מדרבנן גזרו על אלפיים אמה, ואם כן לכאורה יחול פה הכלל שלא גזרו בין השמשות במקום מצוה או דוחק כמו בהלכה ט.
ילמדנו רבנו ושכרו כפול מן השמים
שלום הרב
רציתי לשאול בנוגע למה שהרב קאפח אומר על תשובות הרמב״ם לחכמי לוניל שהם מזויפות. האם יש לרב קאפח מקום נקודתי שבו הוא אומר דבר זה ומסביר אותו?
הרב קאפח בהקדמתו לספר קדושה חלק שני אומר שהוא העיר על דברי בעל התשובות לחכמי לוניל. לא הצלחתי למצוא הערה זו. תוכל בבקשה הרב להפנות אותי בדיוק לאיפה הרב קאפח מכיר הערה זו?
תודה מראש
שלום כבוד הרב,
אנחנו מספר תלמידים שמעיינים ולומדים בצמא את משנה תורה של מורי יוסף קאפח בשקידה.
אנחנו כ"כ לא מבינים למה ספר כה מופלא שזה ספר הלכות הכי נקי שיצא
לא מאונדקס ונערך שוב בצורה יפה וקריאה עם נושאים וכוליי (ראה מהדורת מקבילי וכולי..)
זה צריך להיות המטרה מספר אחת של המוסד לעשות פרוייקט כה חשוב לדור הצעיר שיוכל לעיין בדברי הרב ולא לנסות לחפש תשובות באי סדר שיש בספר הנוכחי
כרגע אם רוצים לעיין בדברי מורי זה חיפוש מייגע
לא מודגש
לא לפי נושאים והכל בתבנית אחת
השאלה נשאלת מעומק הלב ואשמח למענה
מה דעת הרב על דברים אלה בסרטון זה?
https://www.youtube.com/shorts/YYO02qdZEyc
שלום וברכה
במאכלות אסורות פרק י אות ב'
מביא מארי דעת ראב"ש "שאיסור החדש אינו אלא מתבואותינו ...לא במה שאנו לוקחים מן האויב..."
ומציין כי "הרי לא חלק ר"א אלא ביחס לחו"ל ולא ביחס לשל ישראל דוקא" ,
וכמו כן אחד מחכמי תימן סובר "שיתכן שזה גם דעת רבנו" והביא ראיותיו אך דחאם "וברור שאין זה ראיה כלל"
א. האם אכן סובר מארי בדעת רבנו חדש אינו נוהג בשל גוי ,או שרק מביא ומבסס מנהג תימן
ב. מהיכן ניתן לדייק מדברי רבנו 'דאינו נוהג בשל גוי'?
שלום כבוד הרב,
אשמח שהרב יענה לי בבקשה על כמה שאלות.
1. בנוגע למידות שהתורה נדרשת בהם, למשל איסורי שבת שנלמדו ממלאכות המשכן הרי בוודאי שישראל שמרו מאז שנצטוו על אותם הלכות נכון? אז מדוע זה לא הלכה למשה מסיני? מדוע היה צריך שחכמים ילמדו דינים אלו מתוך המידות שהתורה נדרשת בהם? והאם מידות אלו נאמרו למשה מסיני? ובאופן הזה הוא לימד את איסורי השבת?
המאמר והשאלות והתשובות נערכו מתוך השיעור. תאריך הפרסום המקורי: 30.6.2022; מועד הצילום לא נקבע.