תובנות מוסריות מפרשת נח והמבול עד להיווצרות אברהם אבינו שיקרין על כל האנושות חיים ערכיים

פרשת נח פותחת בפסוק השני: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוהים התהלך נח". בפרשה הקודמת, פרשת בראשית, עמדו במרכז אדם הראשון, חוה אשתו וצאצאיהם, שהשחיתו את דרכם במהלך הזמן. נח בכל זאת שמר על עצמו מפני השחיתות שהתפשטה, והוא מצא חן בעיני אלוהים כיוון שסוף כל סוף שמר על ההגינות ועל ניקיון הכפיים. לכן נאמר בפרשה הזו: "אלה תולדות נח, נח איש צדיק" – ונשים לב: "תמים היה בדורותיו", זאת אומרת יחסית לבני דורו – "את האלוהים התהלך נח. ויולד נח שלושה בנים: את שם, את חם ואת יפת" – זו תהיה משפחה. אבל נאמר: "ותישחת הארץ לפני האלוהים ותימלא הארץ חמס". אנחנו היום מודעים לחמאס האויב שלנו, אבל חמס במאפיינים כאן פירושו גזל – כלומר גנבות, הונאות, תרמית; אין הגינות בחיים: "ותימלא הארץ חמס". "וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". נשים לב שהמקרא כבר מתייחס בזלזול גמור לאותם בני אדם שהשחיתו דרכם, כשהוא מכנה אותם "כי השחית כל בשר" – כלומר, מתייחס אליהם כאל חתיכות בשר, ולא כאל בני אדם שנבראו בצלם אלוהים. משום שבני אדם שנבראו בצלם אלוהים, מצופה מהם שינהגו באנושיות ובהגינות. אבל אם הם כבר אינם שומרים על שום אמות מידה של מוסר ושל ערכים, הוא מתייחס אליהם כאל "כל בשר", חתיכות בשר. "ויאמר אלוהים לנח: קץ כל בשר בא לפניי, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ". האלוהים הרי הוא אל רחום וחנון, מקור הטוב ומקור הבריאה; הוא הרי ברא את הבריאה. אבל הוא אומר: עם דור כזה, עם בני אדם כאלה – אין מה לעשות, אני חייב לשים קץ לדור כזה. לא שהקדוש ברוך הוא הולך להרוס את העולם בגללם – ודאי שהוא לא יהרוס את העולם, אבל הוא ייתן עונש ייעודי שבו אותם רשעים ייכלו מן הארץ, ותהיה הישרדות. תהיה הישרדות לאנושות על ידי נח ואנשי ביתו, ותהיה הישרדות לבריאה על ידי שבתוך התיבה – שהקדוש ברוך הוא ציווה את נח להקים כדי שתעמוד בפני המבול – יכניס לתוכה מכל החיים, מסוגי בעלי החיים השונים, על מנת להשריד את הבריאה ואת הנבראים לאחר המבול. הם, דור המבול, בלבלו את הערכים – והקדוש ברוך הוא, כתגובה אליהם, מבלבל את חוקי הטבע. בדרך כלל יש לטבע חוקים; לפעמים יש חריגות, אבל הפעם הקדוש ברוך הוא יבלבל את חוקי הטבע כשם שהם בלבלו את הערכים, כעונש לאותו דור מושחת. הקדוש ברוך הוא אומר לו: תשמע, אני הולך לבלבל את חוקי הטבע, אבל אני רוצה להשריד אותך – "עשה לך תיבת עצי גופר, קינים תעשה את התיבה, וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר". תעשה לך אונייה, תעשה לך צוללת שתיכנס לתוכה, תאגור מזון בשבילך, ותכניס לשם נציגויות מכל החי, זכר ונקבה, כדי שיהיה המשך לבריאה ולנבראים. זה יימשך כשנה. הקדוש ברוך הוא מביא מבול – גשמים עזים אדירים, ומעיינות תהום שנבקעים מן האדמה; שיטפונות בעוצמה אדירה מלמעלה ומלמטה. המים הלכו וגאו עד שהגיעו לפסגות של הרי אררט – שיטפון אדיר שהטביע את כל בני האדם שהיו שם, מלבד נח ובני ביתו ומכל החי שהכניס לתיבה. התיבה צפה מעל המים וכך הם שורדים, והקדוש ברוך הוא פותח דף חדש לבריאה. העסק הזה נמשך כשנה – דבר מטלטל מאוד. אחרי שנה נח משלח את העורב כדי לבדוק את המצב. העורב לא מצא מנוח כי המים כיסו הכול, אך כעורב לא רצה לשוב אל התיבה – "יצא יצוא ושוב", ובלבד שלא ייכנס חזרה. משום שנח לא יכול היה לקבל אינדיקציה, הוא שלח את היונה. זהו דבר סמלי: היונה היא ביתית ומחפשת את ה"ביחד" והמשפחתיות, בעוד שאת העורב ה"ביחד" אינו מעניין. בפעם הראשונה היונה חזרה כי לא מצאה מנוח לכף רגלה. הוא שילח אותה בשנית, ואז היא שבה ו"עלה זית טרף בפיה" – סימן שהמים ירדו והיא יכלה להגיע לעץ זית על גבי האדמה. אז הבין נח שניתן לצאת מן התיבה, והוא יוצא יחד עם בני ביתו וכל בעלי החיים כדי להתחיל מחדש. מה היינו מצפים ממציאות כזו? היינו מצפים שנח ואנשי ביתו יתנהלו כולם על טהרת ההגינות והערכיות; הרי אחרי מבול כזה, מי מסוגל שלא לנהוג כך? והנה נח, שהיה צריך להיות המנהיג הגדול שמעביר לדורות הבאים את מסר ההישרדות והדף החדש, נוטע כרם, עושה יין ושותה. שתיית יין היא דבר לגיטימי, אבל הוא משתכר – וזה בעייתי מאוד. הקדוש ברוך הוא נתן לאדם מתנה גדולה – השכל, ויש להשתמש בו לטובה ובצורה ערכית. ברגע שאדם משתכר האלכוהול מבלבל את המוח ומונע ממנו לתפקד כהלכה. ולא די בכך שנח השתכר, אלא שהוא התנהל בצורה בלתי מכובדת: "ויתגל בתוך אוהלו" – התפשט והסתובב עירום. הוא לא עשה זאת במכוון אלא מתוך שכרות ובלבול, אך הדבר מדגים נסיגה מדפוס ההתנהגות הנעלה שהיה מצופה ממנו. לנח היו שלושה בנים: שם, חם ויפת (אנחנו מתייחסים לבן שם – ומכאן המושג אנטישמיות; יפת מייצג את יוון ותרבותה; וחם את האפריקאים). חם ראה את אביו במצב הזה, ובמקום לכסות אותו מתוך כבוד לאב, הוא רץ להזמין את כולם לראות – כאילו מדובר בהצגה הכי טובה בעיר. בושה – חוסר מוחלט בערך של כבוד לאבא. מכאן אנו רואים שלמרות המבול, עדיין נותרו באנושות זרעים קלוקלים: נח שנהג בקלות ראש והשתכר, וחם שנהג בביזיון כלפי אביו. למרות זאת מתחיל פרק חדש. בני האדם מתפתחים ויוזמים יוזמות, וכיוון שיש להם שכל הם מציעים: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים". מגמת האחדות כשלעצמה היא דבר חשוב, אך השאלה היא לשם מה מתאחדים. אם מתאחדים לצרכים ערכיים – זה מצוין; אך אם מתאחדים לצרכים שאינם ערכיים – זה מסוכן. הדבר דומה לחבורת פושעים: הם מאוחדים, אך אחדותם פלילית ומזיקה; לעומת זאת, חבורה המתאחדת למטרות גמילות חסדים פועלת באופן חיובי. במרכז בניית המגדל עמדו הכוחנות, היוהרה וההישגיות. טוב לבנות וטוב להתאחד, אך הצבת הישגיות וקריירה במרכז היא דבר אנטי-ערכי שהורס את החברה. לכן קרה דבר מופלא: למרות שהמגמה הראשונית הייתה אחדות סביב המגדל, ברגע שהמניע היה כוחנות ואינטרסים אישיים, נוצרו בקיעים ופילוגים. במקום אחדות קם "דור הפלגה" – ממש כשם שבימינו בבחירות יש "מפלגות" ופילוגים, כיוון שכל אחד מושך לכיוון האינטרס שלו. החברה התדרדרה עד להופעתו של אברהם אבינו. פרשת בראשית עסקה באדם וחוה, ופרשת נח עוסקת בנח – "צדיק תמים היה בדורותיו". אולם מתברר שהאנושות אינה יכולה להבטיח חיים ערכיים ללא מנהיגות אמיתית. נח לא היה מנהיג. עם כל הכבוד לצדקותו, הוא היה צדיק לעצמו. אם אתה יחיד בדורך, עליך להקרין על סביבתך ולפעול כדי שכולם ינהגו כך, ולא להסתופף בדל"ת אמותיך ולהישאר אדיש לפשעים שמסביב. משום כך נח יורד מבימת ההיסטוריה, ובמקומו מופיע אברהם אבינו. חומש בראשית מוביל לכך שההנהגה הערכית של האנושות מופקדת בידי אברהם וצאצאיו – אנחנו. תפקידנו אינו מסתכם בהיותנו אנשים ערכיים לעצמנו, אלא עלינו להוביל מנהיגות מוסרית לכלל האנושות, כפי שניסח זאת ישעיהו הנביא: "אור לגויים" – דמות מופת של יושר, חסד ואנושיות. בספר שמות הקדוש ברוך הוא מייעד אותנו לתפקיד זה במילים: "והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". הכהנים הם אנשי רוח המחנכים את העם ללכת בדרך הישר, ועם ישראל נועד לשמש כעין "כהנים" וכזרקור מוסרי לאומות העולם. אך כדי לשמש זרקור כזה, חובה להיות תחילה "גוי קדוש" – מיוחדים בהתנהגותנו, בהגינותנו ובערכינו. מתוך ייעוד זה הביא עם ישראל לעולם את התנ"ך, ספר הספרים המקודש על פני מרבית האנושות. כפי שאמר דוד בן-גוריון בעת הקמת המדינה, התנ"ך הוא ה"קושאן" (שטר הבעלות) שלנו על ארץ ישראל. אין זו ארץ עשירה במחצבים או באוצרות טבע, אך היא ארץ ממורכזת וקדושה שהמעצמות בכל הדורות – אשור, בבל ומצרים – נלחמו עליה. עד היום, כל הדתות שקמו אחרינו מחזיקות אחרינו: במקום שבו הגדרנו קדושה, כדוגמת הר הבית שהוא המקום המקודש ביותר עבורנו, באו המוסלמים והנוצרים וטענו אף הם לקדושתו. בסופו של דבר המאבקים הללו ייפתרו, שכן אנו מאמינים שתבוא התפכחות עולמית כחזון הנביאים: "ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים". ככל שהאנושות תשכיל וה"דעה" תעמוד במרכז במקום הכוחנות והקריירה, כך תתרחב התשתית לאחדות אנושית אמיתית, שכן סביב האמת והשכל קשה לקיים מחלוקות. המדע כיום מתפתח בצעדי ענק וזהו הישג חשוב, אך יש הבדל תהומי בין מדע לבין אותה "דעה" שנועדה להוות תשתית לאורח חיים ערכי – לשם האנושות טרם הגיעה, אך לשם פנינו מועדות. לשם כך אנו זקוקים למנהיגות אמיתית בתוכנו. כיום, בעידן של בחירות, אנו חווים משבר מנהיגות – כל אחד מושך לכיוונו וחסר מנהיג סוחף המהווה מופת אישי ומסרי. שאיפתנו היא שעם ישראל בארצו יצמיח מנהיגות שתוביל לחיים ערכיים, ומתוך כך נהווה דוגמה ומופת לאומות העולם. אנו מצפים למנהיג בעל שיעור קומה, חכם, נבון, סובלני – וצנוע (כהערת הקהל) – אשר ידע לנתב בין הדעות השונות ולאחד ביניהן במקום לחדד את הניגודים. אנו מתפללים תמיד: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו בית ישראל ואמרו אמן". במרומים ישנם גרמי שמיים המסתובבים במסלולם, ואם כוכב אחד יחרוג ממסלולו עלולה להתרחש התנגשות אדירה; אך הקדוש ברוך הוא משכין ביניהם שלום. יהי רצון שיעשה שלום גם עלינו. השלום נובע מתוך שלמות – ככל שנתנהג בדפוס חיים של שלמות ערכית, כך נזכה לשלום. שנזכה לחיות באורח חיים של שלמות ולשלום במהרה בימינו, ושבת שלום ומבורך!