דע שמנהג אמירת כל נדרי הוא קדום. והוא נזכר בשו"ע, או"ח, תרי"ט, ואע"פ שהוא קדום, לא כולם נהגו, בעבר, לאמרו. כי בתכאליל הקדומים של יהודי תימן הוא לא נזכר. בעוד שהתרת נדרים בערה"ש הוא מאוחר, ולא נזכר בשו"ע. והנה בשני המנהגים הנ"ל אין הדברים הבסיסיים של התרת נדרים שפורטו בשו"ע, יו"ד, רכח, שהנודר מבקש להתיר לו נדרו בפני שלושה, שיודעים הלכות נדרים והתרתם, כי בימינו אין מומחה, שם, א. כשהמבקש להתיר לו נדרו צריך להתחרט על עיקר הנדר, ולא מכאן ואילך, או שהוא בא עם חרטה על עיקר הנדר או שפותחים לו פתח לחרטה, ולא תמיד דבר זה קל, כי יש כאלה שהיה להם תועלת בעת שנדרו הנדר, וצריך למצוא להם פתח לחרטה, שם, ד. וצריך המבקש התרה לפרט את הנדר והסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט, אין ההתרה התרה, שם, יד. ועוד פרטים שיקשה לפרטם. לכן הרמ"א, בשו"ע, ריא, א, בהגה ייחס ערך הלכתי לאמירת כל נדרי, לאלה שבנוסח שלהם יש התייחסות לנדרים שבעתיד, בכל שכל נדר שהוא נודר במהלך השנה, הוא על תנאי. ואז אם הוא זוכר בעת הנדר, אז התנאי ובכל זאת הוא נודר, הנדר נדר. ואם לא זכר את התנאי, הנדר אינו נדר. זהו גם הערך ההלכתי של התרת נדרים בערב ר"ה, ולא יותר.