לפי ההלכה, אין שכן א' יכול לומר לשכן ב', שאינו יכול לישון מפני הפטיש וקול הריחיים, ששכן ב' עושה בביתו. מאחר ולכל אחד מהם יש זכות ליהנות מדירתו, לרבות שכן ב' שעושה לפרנסתו בביתו. אולם לא ברמה מופרזת, שהקולות מזעזעים את הקירות של שכן א' ומחלישים אותם. לכלל זה יש יוצא מן הכלל, שאם שכן א' הוא חולה, ורגיש לרעש, יכול הוא לעכב את שכן ב' מלגרום לו צער ע"י הרעש. אולם בימינו אין היתר שאדם ישתמש בדירתו למלאכת פרנסתו, באופן שיש נזק לשכנו, כי הוא משנה את ייעוד הדירה. עיין חזו"א, ב, ב, סימן יג, ס"ק יא, שהמודד הוא אם שכן ב' עושה מעשה שהוא נחשב ליעקר הדירה (=לייעוד הדירה), לשימוש שרוב בני אדם משתמשים בו, ולכן עשיית פעולות אפילו לפרנסתו, שיש בהן רעש גדול, בדירת מגורים, אין רוב בני האדם בימינו נוהגים כן, וניתן למנעו אשר לשימשו בכלי זמר לצורך תחביב, מבחינה עקרונית רוב בני האדם נוהגים בתחביבים שונים בדירותיהם, ובכלל זה מוסיקה, בתנאי שאין בכך מטרד לשכנים. משום כך יצרו איזון, שעות, שאין להפעיל מוסיקה, כדי שלא להטריד את מנוחת השכנים, ושכן ב' עומד בכך, כמבואר בשאלה. אולם החוק גם התייחס לעצמת הרעש המוסיקלי, גם בשעות המותרות, ויש לברר אצל מומחה אם עצמת הקולות המוסיקליים של שכן ב' עוברת את המותר, ואז אסור לו וניתן למנעו. מעבר לכל הנ"ל מומלץ בפני שכן ב' לחנך את בנו, שיהנה וינגן בכלי נגינה בשעות המותרות, אבל בעצמה נמוכה, באופן שלא תטריד את שלוותם של השכנים, כי גדול הוא השלום, ועולם חסד יבנה. ואין אדם חי לעצמו, אלא גם מתוך התחשבות בזולתו.