כיצד מיישבים את פירוש שם הוי״ה ברמב״ם עם פירושו בקבלה?
שלום לכבוד הרב רציתי לשאול האם הקבלה מנוגדת לרבנו? ואני אסביר רבנו כמו שהרב יודע כותב ששם הויה מורה על עצמותו ולא מידה פרטית והקבלה אומרת שזה רומז לזעיר אנפין איך מיישבים את זה? תודה רבה
האם סיפורי השדים והכשפים שבתלמוד מחייבים להאמין בכוחם? ומה ההבדל בין תפילה לרפואת חולה לבין שימוש בפסוק כקמע? מתוך העימות עם חרטומי מצרים בפרשת וארא נברר את דרכו של הרמב״ם, נשווה אותה לדעות אחרות ונבחין בין אמונה, מעשה אסור והצורך להרגיע אדם מפוחד. ההבחנות האלה חשובות במיוחד כשמצוקה גורמת לאדם לחפש הבטחות וסגולות.
שיעור מאת הרב רצון ערוסי. השאלות והתשובות שלהלן ערוכות מתוך השיעור.
עיינו בהבדל שבין תפילה, הבטחה סגולית ואחיזת עיניים, ובחנו מהי הדרך לחזק אמונה בלי לנצל פחד ומצוקה.
פרשת וארא מציגה מאבק שאינו רק מאבק מדיני לשחרור עם משעבוד. משה ואהרון פועלים בתוך עולם של אמונות אליליות, קסמים ומופתים. כדי להבין את התנהגותו של פרעה ואת פעולת החרטומים יש לראות גם את הרקע האמוני הזה.
הפיכת המטה לתנין ומכות מצרים מוצגות בתורה כמעשי ה׳. החרטומים מנסים לחקות את המתרחש, והצלחתם המדומה מאפשרת לפרעה להמשיך להתעקש. במכת כינים הם אומרים ״אצבע אלוהים היא״, ואף על פי כן פרעה אינו נכנע. מכאן נפתחת השאלה ההלכתית: כיצד יש להבין כשפים ומעשי שדים, ומה אסור לעשות גם כאשר אדם משתכנע שיש בהם תועלת?
בשיעור נידונות שתי גישות. בגישה המיוחסת כאן לרמב״ן, לרשב״א ולמקובלים מסוימים, אפשר שתהיה ממשות לכוחות שעליהם מדברים, אך אין פירוש הדבר שמותר להשתמש בהם. שאלת המציאות ושאלת ההיתר אינן זהות.
דרכו של הרמב״ם שונה. בהלכות עבודה זרה, פרק יא, הוא קובע שהדברים הללו הם שקר וכזב ומזהיר מפני ההימשכות אחריהם. אין להסתפק לפי שיטתו באמירה שהם חוכמה אמיתית שהתורה רק אסרה להשתמש בה. מטרת האזהרה היא גם להרחיק תפיסת עולם המתחרה באמונה בה׳ ומאפשרת להטעות אנשים.
לפי הדרך הזאת אפשר להבין פעולות מרשימות של חרטומים ושל בעלי כשפים כאחיזת עיניים או כניצול של תופעות ותנאים טבעיים. הרושם שנוצר אצל הצופה אינו מוכיח שבעל המעשה שינה את חוקי הבריאה. לעומת זאת, אותות משה ואהרון מתוארים בשיעור כנסים שהקב״ה חולל; אין לערבב בין שני הדברים.
״אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲפִילּוּ לִדְבַר כְּשָׁפִים.
הסוגיה בתלמוד בבלי, סנהדרין סז ע״ב מביאה את עמידתו של רבי חנינא מול ניסיון לכשף אותו ואת הפסוק ״אין עוד מלבדו״. בהמשך נשאלת השאלה כיצד עמידתו מתיישבת עם תיאור הכשפים כמכחישים פמליא של מעלה, והתשובה מבחינה ברבי חנינא, שזכויותיו מרובות. הדיון מבחין גם בין מעשה כשפים, מעשה שדים ואחיזת עיניים. יש לקרוא את הדיון בשלמותו, ולא לקחת מונח אחד מתוכו כהיתר גורף לעיסוק במאגיה.
השיעור מזכיר גם את סיפור החכמים שעסקו בערב שבת בהלכות יצירה ונברא להם עגל. מוצע בו ביאור שאינו מחייב בריאה מאגית כפשוטה: העיסוק בתורה לא מנע מן החכמים את צורכי השבת, והקב״ה זימן להם את הדרוש. זהו ביאור שהוצע בשיעור; אין להציגו כאילו הוא הנוסח המפורש של הסיפור התלמודי עצמו.
הרמב״ם דן במי שנשכו נחש או עקרב ומתיר לחש בנסיבות הסכנה המתוארות, כדי ליישב את דעתו ולחזק את לבו. הוא מדגיש שאין בלחש עצמו תועלת. ההיתר המוגבל נועד ליישוב הדעת; הוא אינו הופך את הלחש לרפואה בעלת כוח סגולי.
הנקודה ההלכתית היא ההתחשבות במצבו של האדם המבוהל. אפשר להבין כיצד מעשה מרגיע מועיל ליישוב הדעת בלי לקבל את האמונה שהמילים שינו את המציאות הגופנית בכוח נסתר. אין ללמוד מן הדיון הזה דרך טיפול רפואית או תחליף לרפואה.
אפשר לקרוא תהילים בדרך תחינה ותפילה, לפנות לאבינו שבשמים ולעודד את רוחו של מי שנמצא במצוקה. גם בחירת מזמור שתוכנו מדבר אל לב האדם אינה הופכת אותו לקמע. התוכן, הכוונה והפנייה לה׳ הם העיקר.
לעומת זאת, השימוש בפסוק כמעין מנגנון שמבטיח תוצאה מכוח אמירתו הוא עניין אחר. הרמב״ם מתנגד להפיכת דברי תורה לרפואת גוף סגולית. התורה נועדה לעצב את האדם ואת נפשו; אין להוזיל את קדושתה לכדי חפץ או נוסחה המיועדים להפעלת כוח.
בשיעור מתואר גם ההבדל בין תפילה מתוך הבנת המזמורים לבין הוראה לקרוא מספר מסוים של פעמים כאילו עצם המספר מבטיח את התוצאה. התפילה והלימוד אינם עסקה טכנית. מותר לבקש שזכות הקריאה תגן, אך אין לייחס למילות הפסוק כוח עצמאי הפועל מעצמו.
הרמב״ם מזהיר מפני הנחת ספר תורה או תפילין על קטן כדי שישן, ומפני שימוש בדברי תורה בדרך של לחש. קדושתו של הספר אינה היתר להפוך אותו לאמצעי מאגי. הרב ערוסי מספר שכבר בנעוריו התנה את הסכמתו לשמור על תינוק בהוצאת התנ״ך שהונח מתחת לראשו מתוך תפיסה סגולית.
אותו עיקרון מופיע בדיון במזוזה. עניינה הוא ייחוד ה׳ ותוכנן של הפרשיות, ולא הפיכתה לקמע באמצעות ציורים ושמות. את הביקורת על שימושים כאלה יש להבין כחלק מן המאבק על משמעותה של המצווה, ולא כהפחתת ערכה של המזוזה.
השיעור משווה את דברי הרמב״ם לדיון בטור ובשולחן ערוך, יורה דעה סימן קעט, ובמקורות נוספים המובאים בספר ״תמים תהיה״. נמצאות בהם דעות שונות, לרבות דיון בשאלה על גניבה ובהשבעת שדים. אלה דעות מצוטטות, ואין להפוך אותן להמלצה מעשית של השיעור.
במקורות שנקראו נשמעת גם אזהרה חריפה שהעוסקים בדברים הללו אינם יוצאים מהם בשלום. הדבר חשוב להבנת התמונה: אפילו מי שהכיר באפשרות מסוימת או דן בפתח היתר לא בהכרח המליץ להשתמש בו.
כאשר העיסוק כולל הקטרה לשדים כדי לכנסם או לכפות עליהם לעשות רצון אדם, הדיון מגיע לגבולות חמורים של עבודה זרה. אין לתלות את ההיתר בטענה ״אינני עובד אותם, אני רק משתמש בהם״. את ההבדלים בין המקורות יש לברר בדקדוק, ולא ללקט מהם היתר המנותק מן התנאים והאזהרות.
אדם מפוחד אינו תמיד נרגע כשאומרים לו שאמונתו חסרת יסוד. המועקה שלו ממשית גם אם ההסבר שהוא נותן לה אינו נכון. בשיעור מובאים סיפורים המדגימים צורך בתבונה, ברגישות ובשפה שהאדם יכול לקבל.
הפחד ממשי לאדם גם כאשר ההסבר שהוא נותן לו אינו נכון. הרב יוסף קאפח מתואר בסיפורי השיעור כמי שידע לדבר עם אדם לפי הבנתו וכך להוציאו מן המצוקה. אין ללמוד מן הסיפורים הוכחה לכוחם של כישופים; עניינם הוא דרך ההתמודדות עם מי שמשוכנע בכוחם.
גם הופעתם של סיפורי שדים בספרות חז״ל טעונה פרשנות. במסגרת הדרך המוצעת בשיעור, התייחסות לפחדים שהיו רווחים אינה בהכרח קביעה שיש לכוחות המתוארים ממשות על־טבעית. עם זאת, אין להציג את הביאור הזה כאילו הוא הדרך היחידה שנאמרה ביהדות: השיעור עצמו מציג מחלוקת בין שיטות.
בסיום נידון הטעם לברכת מעין שבע בליל שבת. לפי הביאור המובא בשם הרמב״ם, עיכוב הציבור מאפשר למאחרים להצטרף לחבריהם בדרכם מן התפילה, במקום לחזור לבדם בחשכה. המילה ״מזיקים״ אינה מחייבת דווקא פירוש של שדים; היא יכולה להתייחס גם לסכנות שבדרך, ובהן בעלי חיים ופגיעת בני אדם.
זו דוגמה נוספת לחשיבות ההבחנה בין לשון המקור לבין הפירוש שנותנים לה. אין לבנות מן המילה לבדה עולם של כוחות נסתרים בלי לבחון את ההקשר.
דרכו של הרמב״ם מבקשת אמונה בה׳ ותורה המעצבת את הנפש, בלי להפוך פסוקים וחפצי קודש למנגנונים סגוליים. יש להבחין בין תפילה ללחש, בין סיפור לביאורו ובין התחשבות בפחד לבין אישור האמונה שמאחוריו. גם כשמציגים דעות אחרות, יש לשמר את תנאיהן ואת אזהרותיהן ולא להפוך אותן להבטחת תועלת.
האם הרמב״ם רואה בכשפים חוכמה אמיתית שהתורה אסרה?
לא. לפי דרכו של הרמב״ם במשנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק יא, הדברים הללו הם שקר וכזב, ואין לראות בהם חוכמה אמיתית שהתורה רק אסרה להשתמש בה. מכאן ההבדל בינו לבין הפוסקים שהכירו באפשרות של כוחות כאלה ודנו בגבולות האיסור וההיתר.
מה ההבדל בין תפילה בתהילים לבין שימוש סגולי בפסוק?
בתפילה פונים לה׳ מתוך תוכן המזמור; בשימוש סגולי מייחסים לעצם אמירת הפסוק כוח פעולה. אפשר לקרוא תהילים בדרך תחינה ולעודד את רוחו של אדם במצוקה. ההתנגדות היא להפיכת דברי התורה למנגנון שמבטיח תוצאה מעצם אמירת המילים או חזרתן מספר מסוים של פעמים.
מי שנשכו נחש או עקרב ונמצא בסכנה — מדוע הותר ללחוש עליו?
במקרה המסוכן המתואר, ההיתר נועד ליישב את דעתו ולחזק את לבו, אף שאין בלחש עצמו תועלת רפואית. זהו ההסבר שנידון במשנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק יא. אין להסיק מן ההיתר אמונה בכוחו הסגולי של הלחש או לראות בו תחליף לטיפול רפואי.
האם מותר להניח ספר קודש על תינוק כדי שישן, מתוך אמונה בכוחו הסגולי?
לא. הרמב״ם מתנגד להנחת ספר תורה או תפילין על קטן בשביל שישן. קדושת התורה היא בתוכנה ובעיצוב הנפש; אין להפוך אותה לקמע. בשיעור מובא גם מקרה של תנ״ך שהונח מתחת לראש תינוק מתוך אמונה סגולית, ומובחנת דרך זו מתפילה לה׳.
האם סיפורי שדים בתלמוד מוכיחים שהרמב״ם האמין בכוחם?
לא בהכרח. אפשר להבין התייחסויות מסוימות על רקע הפחדים והאמונות שהיו רווחים, בלי לקבוע שיש לכוחות המתוארים ממשות על־טבעית. זהו הביאור שהרב ערוסי מציג בשיעור; הוא מבחין בינו לבין גישות אחרות, ואינו טוען שכל הפוסקים הסכימו לו.
האם הדעות שהתירו לשאול שדים על גניבה הן המלצה להשתמש בכך?
לא. גם המקורות שדנו בפתחי היתר לשאלה על גניבה ולפעולות אחרות הזהירו מפני העיסוק ומפני סכנתו. את הדעות הללו יש להבין בתוך המחלוקת המוצגת בשיעור, עם תנאיהן ואזהרותיהן, ולא להפוך אותן לפסיקה מעשית של הרב ערוסי.
האם ״מזיקים״ בטעם לברכת מעין שבע חייבים להיות שדים?
לא לפי הביאור הנידון בשיעור בשם הרמב״ם. עיכוב הציבור מאפשר למאחרים לחזור עם חבריהם מן התפילה בחשכה. הסכנות שבדרך עשויות להיות גם בעלי חיים או פגיעת בני אדם; המילה ״מזיקים״ לבדה אינה מחייבת פירוש של שדים.
כיצד אפשר להתייחס ברצינות לפחד בלי לאמץ את האמונה בכישוף?
צריך להבחין בין מצוקת האדם, שהיא ממשית, לבין ההסבר שהוא נותן לה. סיפורי השיעור על הרב יוסף קאפח מדגימים שיחה רגישה בשפה שהאדם יכול לקבל, כדי להוציאו מן הפחד. אין בעצם הצורך להרגיעו הוכחה שאמונתו בכוח הכישוף נכונה, ואין להפוך סיפור מסוים לנוסחת פעולה לכל מקרה.
האם צריך לבחור מזמור תהילים מסוים כשמתפללים על חולה?
יש טעם לבחור מזמור שתוכנו מדבר אל לב האדם ומעורר אותו לתפילה. בתשובה לשאלה שנשאלה בשיעור מודגשת הפנייה לאבינו שבשמים מתוך משמעות המילים. אין להפוך מזמור מסוים או מספר חזרות לנוסחה סגולית המבטיחה רפואה.
האם חיקוי האותות בידי חרטומי מצרים מוכיח שכוחם ככוח הנס?
לא לפי דרכו של הרמב״ם המוצגת בשיעור. פעולת החרטומים מתפרשת כאחיזת עיניים או כניצול תופעות טבע, ואילו אותות משה ואהרון הם מעשי ה׳. הרושם שהמעשה מותיר בצופה אינו הוכחה לשינוי חוקי הבריאה. ההבדל מתגלה גם בגבולות יכולתם של החרטומים ובכך שלא היה בידם להסיר את המכות.
שלום לכבוד הרב רציתי לשאול האם הקבלה מנוגדת לרבנו? ואני אסביר רבנו כמו שהרב יודע כותב ששם הויה מורה על עצמותו ולא מידה פרטית והקבלה אומרת שזה רומז לזעיר אנפין איך מיישבים את זה? תודה רבה
האם ישנה כיום תורת הסוד ואם כן מהי האם הקבלה האם הפילוסופיה
אדם שהולך כפרה על עם ישראל – למה הלך?
אנחנו ובתנו הי"ד עושים ועשינו חסד, למה הלכה? הרי אנחנו טובים.
מה לגבי תחיית המתים?
הגמרא אומר שתלמידי חכמים אין להם מנוחה בעולם הבא שהם ילכו מחיל אל חיל. אבל הרמב"ם אומר בהלכות תשובה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל" איך מסביר הרמבם
שלום הרב
הרמב"ם מאמין בניסים בהרבה כתבים שלו. השאלה היא למה הוא חייב להבין דברי אגדה שיש ניסים כמשלים כמו שהוא כותב בהקדמה לחלק
האם יש היום מי שיודע להגות שם הויה?
כנהר שלום,
א. מהו יחסו של רבנו לתורת הסוד, הקבלה והזוהר? הרי במקומות רבים כותב רבנו דברים חריפים כנגד דעות המקובלים לדוגמה בספר המורה פרק סא, סב, פירוש המשניות עבודה זרה פרק ז הלכה ד ועוד מקומות רבים. יורנו רבנו דעתו דעת תורה כי נבוכים אנו ארץ חיים.
ב. האם רבנו ראה את ספר הזוהר? אם כן מה היה יחסו אליו? ואם לא האם היה מקבלו אילו היה רואה אותו?
בהלכות תשובה פרק ט:א הוא אומר "בשמחה ובטובת נפש" מה החילוק