מעמד הר סיני ותורה מן השמים: יסוד האמונה בנבואת משה
סיפור מופת יכול לעורר התפעלות, אך האם בכוחו לשאת אמונה יציבה? הלכות יסודי התורה ואיגרת תימן מציבות במרכז את מעמד הר סיני, את ייחודה של נבואת משה ואת האחריות להעביר את יסוד האמונה לבנים ולבני הבנים.
כיצד עוברים מזיכרון הנופלים ומכאב לאומי להתבוננות אמונית באחריותו ובייעודו של עם ישראל? מתוך מגפת הקורונה, נבואת זכריה על אחרית הימים וסיפור מצור סנחריב על ירושלים, השיעור מבקש לקרוא את המאורעות לא רק ככוח מדיני וצבאי אלא גם כהזמנה לענווה, לתיקון ולתקווה — בלי לקבוע לוח זמנים לגאולה.
צפו בשיעור ועיינו בדרך שבה נבואות זכריה וישעיהו הופכות משבר לשאלה אמונית ואחריות מוסרית.
יום הזיכרון מאחד את הציבור סביב כאבם של הנופלים ומסירותם למען קיום העם בארצו. מה מחייבת מסירות הנופלים את מי שנותרו בחיים? היא מחייבת אותנו לבנות חברה ראויה, לחזק את הקשר לארץ ולתת לקיום הלאומי תוכן מוסרי ואמוני.
ההתבוננות הזאת משתייכת ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אך אינה מצמצמת את משמעות הנופלים לאובדן בלבד. לפי השיעור, עצם האפשרות לחיות בארץ בביטחון יחסי היא זכות שנקנתה גם במסירותם.
השיעור נמסר בעיצומה של מגפת הקורונה, כאשר המדע והרפואה עדיין התמודדו עם נגיף משתנה ועם אי־ודאות. נקודת המוצא אינה שמותר לזהות בוודאות את המגפה עם נבואה מסוימת, אלא שמאורע עולמי מחייב לשאול שאלות: מה הוא מלמד על מגבלות הכוח האנושי, על ענווה ועל אחריות הדדית?
אפשר להתבונן במגפה לאור דברי הנביאים בלי לקבוע שנבואה מסוימת התקיימה בה. זהו שיעור באמונה והשקפה שנולד בתוך משבר היסטורי מסוים.
במרכז השיעור עומד ספר זכריה, פרק יד. הנבואה מתארת מצור על ירושלים, רעידת אדמה, מגפה ותמורה שבסופה מלכות ה׳ מוכרת בארץ כולה. השיעור מדגיש שהביטוי ״מלחמת ה׳״ אינו מתאר עוד צבא הנלחם באותם כלים של בני אדם, אלא מאורעות טבעיים והיסטוריים המערערים את הביטחון בכוח בלבד.
״המים החיים״ היוצאים מירושלים נקראים בשתי שכבות: אפשר להבין אותם כפשוטם, ואפשר לראות בהם דימוי לחכמה ולדעת היוצאות מירושלים. לפי הקריאה הרוחנית, השפעתן פונה גם לחברה היהודית שנחלשה בזהותה וגם לאומות העולם.
המלחמה הנבואית אינה מוצגת כנקמה חסרת יעד. מטרתה, לפי השיעור, היא שינוי רוחני: הכרה בבורא, התרחקות מאלילות ומכפירה, וקבלת אחריות מוסרית. העלייה של אומות העולם לחג הסוכות בזכריה מסמלת עולם שלומד שהקיום האנושי אינו עומד על כוח, רכוש וטכנולוגיה בלבד.
החלק השני פונה לסיפור שבישעיהו לו–לז. סנחריב כובש את ערי יהודה, ורבשקה מנסה לשבור את רוח ירושלים באמצעות תעמולה: לא רק איום צבאי אלא ערעור מפורש על האמונה ועל הנהגת חזקיהו. חזקיהו פונה לתפילה ולישעיהו הנביא, והמקרא מתאר מפלה פתאומית של מחנה אשור.
הסיפור מחדד את ההבדל בין תכנון אנושי לבין גבולות השליטה. אין בו הוראה לוותר על צבא וביטחון; הוא מלמד שלא להפוך עוצמה צבאית לאליל ושגם בתוך מאבק מדיני יש ממד של זהות, ערכים ואמונה.
השיעור קושר את נבואת זכריה ואת מפלת סנחריב גם ליציאת מצרים. המכות מוצגות כמענה לסירוב להכיר בגבולו של השלטון האנושי ובכבוד האדם. אמונה אינה נדרשת לטובת הבורא, אלא כדי לרסן כוח ולהעמיד את האדם מול אחריותו. בלעדיה, מזהיר השיעור, כוח עלול להפוך לאכזריות.
הדיון משתלב במוסר ומלחמה: שאלת הגאולה אינה מתירה אדישות לסבל, שמחה לאיד או ניחוש של תאריכים. היא מחייבת תיקון פנימי, אחריות ציבורית, אמונה שאינה מתנתקת מן המציאות ותפילה לישועה. גם כאשר מוזכרת אפשרות של מלחמה עולמית, המרצה מסייג ואומר שאין בידו לדעת כיצד ומתי יתפתחו המאורעות.
משבר גדול מזמין אותנו לבחון את אמונתנו ואת האחריות שלנו זה לזה. אפשר ללמוד מזיכרון הנופלים ומדברי הנביאים כיצד לנהוג בשעה כזאת, גם כשהמשמעות הנבואית של המאורעות נשארת פתוחה.
הערת הקשר: השיעור פורסם במקור ב־15.4.2021 ונמסר בהקשר יום הזיכרון ובתקופת הקורונה. מועד הצילום המדויק לא אומת. הדיון במגפה הוא אמוני־רעיוני ואינו הנחיה רפואית.
מדוע השיעור מחבר בין יום הזיכרון לגאולה?
החיבור נועד לעבור מן הכאב הלאומי לשאלת המשמעות: מה מחייבת מסירות הנופלים את החברה החיה, וכיצד הקיום בארץ הופך לאחריות מוסרית, לאומית ואמונית.
האם השיעור קובע שמגפת הקורונה היא מימוש נבואה?
לא. המרצה מעלה אפשרות ושאלה, ומשתמש בביטויים ״אולי״ ו״מי יודע״. המגפה משמשת נקודת מוצא להתבוננות במגבלות הכוח האנושי, לא הוכחה ללוח זמנים נבואי.
מה מתאר פרק יד בספר זכריה?
הפרק מתאר מצור על ירושלים, רעידת אדמה, מגפה ותמורה רוחנית שבסופה מלכות ה׳ מוכרת בעולם. השיעור קורא את המאורעות כמלחמה אלוהית שאינה מתנהלת רק בכלי נשק אנושיים.
מה מסמלים המים החיים היוצאים מירושלים?
השיעור מציע שתי אפשרויות: מים במובנם הפשוט, או דימוי לחכמה ולדעת היוצאות מירושלים ומשפיעות הן על החברה היהודית והן על אומות העולם.
מה מלמד סיפור חזקיהו וסנחריב?
הסיפור מדגיש שעוצמה צבאית ותעמולה אינן מעניקות שליטה מוחלטת. חזקיהו פונה לתפילה ולנביא, והמקרא מתאר מפלה פתאומית של מחנה אשור. המסר הוא שלא להפוך כוח מדיני לאליל.
האם אמונה מחליפה רפואה, ביטחון או השתדלות?
לא. השיעור הוא התבוננות אמונית במשמעות המאורעות, ולא הוראה רפואית או צבאית. הוא מבקש לצרף לאחריות המעשית ענווה, מוסר והכרה בגבולות השליטה האנושית.
מהי המסקנה המעשית מן השיעור?
לא לנחש תאריכים ולא להפוך ספק לוודאות, אלא להגיב למשבר בתיקון אישי וציבורי, באחריות הדדית, בתפילה ובחיזוק הזהות והאמונה.
סיפור מופת יכול לעורר התפעלות, אך האם בכוחו לשאת אמונה יציבה? הלכות יסודי התורה ואיגרת תימן מציבות במרכז את מעמד הר סיני, את ייחודה של נבואת משה ואת האחריות להעביר את יסוד האמונה לבנים ולבני הבנים.
Could elisha Ben avuyah have done teshuvah despite the bas kol
שלום הרב
בהלכות ברכות יא:ז הרמב"ם אומר שאי אפשר לומר הברכה לפני העשייה כי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְקַדֵּשׁ וְלֹא נִצְטַוֶּה עַד שֶׁיִּטְבּוֹל. אני מבין שלא נצטוה אבל "לֹא נִתְקַדֵּשׁ" לא מבין. אם זה המצב איך לומר יהודי ברכת המצוה לפני עשייה-הוא גם לֹא נִתְקַדֵּשׁ אלא אחרי עשייה שקדושה נמשך אחר עשייה?
הרמב"ם בתשובה לא אוהב את החתימת הברכה "מלמד תורה לישראל" כי זה משמע שאין בחירה. למה הוא OK עם 'מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ בהלכות ברכות י:כד
לְכָבוֹד הָרַב.
רצוני לשאול בעניין שאני דן בו רבות עם חברים: התורה אומרת בדברים כי הבנים לא יומתו על אבות והאבות לא יומתו על בנים, וכן ביחזקאל נאמר שהנפש החוטאת היא תמות, ללמד שכל אדם נושא באחריות מלאה על מעשיו, ולפיכך כל אחד נענש על חטאו שלו. וכן למדתי שרבנו הרמב״ם מלמד במשנה תורה שתשובה מכפרת על כל עבירה.
ואולם, בלימוד הגמרא מצאנו דעות ומאמרים המורים שהצדיקים יכולים לכפר על עבירות, וכן שהגלות יכולה לשמש כעין כפרה על חטאי הדור הקודם. דבר זה נראה לי כסותר את דברי התורה הברורים, שלפיהם כל אדם ייענש על חטאו הוא בלבד.
האם אגרת הרמב"ם לר' פנחס הדיין היא אכן אמיתית לפי מארי? אם כן, מדוע הוא לא הביא אותה במהדררתו לאגרות הרמב"ם?
מהי זכות אבות? האם בגלל שהם היו צדיקים לנו מגיעות זכויות?
הרב בדרשה של שבת אמר שאהבה שה' לכלל ישראל אהבה שאין תלוי בדבר. יש אהבה אף על פי שחוטא. האם זה נגד הרמב"ם בהלכות תשובה 7:6
שלום
הרמב"ם אומר "וְאֶפְשָׁר שֶׁיֶּחְטָא אָדָם חֵטְא גָּדוֹל אוֹ חֲטָאִים רַבִּים עַד שֶׁיִּתֵּן הַדִּין לִפְנֵי דַּיַן הָאֱמֶת שֶׁיְּהֵא הַפֵּרָעוֹן מִזֶּה הַחוֹטֵא עַל חֲטָאִים אֵלּוּ שֶׁעָשָׂה בִּרְצוֹנוֹ וּמִדַּעְתּוֹ שֶׁמּוֹנְעִין מִמֶּנּוּ הַתְּשׁוּבָה וְאֵין מַנִּיחִין לוֹ רְשׁוּת לָשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ כְּדֵי שֶׁיָּמוּת וְיֹאבַד בְּחֶטְאוֹ שֶׁעָשָׂה."
שאלה:
שלום הרב העברית שלי קצת גרוע. אני מארצות הברית. למדתי איגרות הרמב"ם (שילת) עמוד תעט ולא היבנתי מה רב שילת אומר בהערה. האם הוא אומר שלפי רמב"ם המילה "דעה" = אפשר מה שקיבל ממסורה או קבלה ולא צריך עיון שכלי. והוא חולק על רב קאפח שאומר למורה א:נ שדעה צריכה עיון. לא יודע אם אני נכון. אבל באיגרת -הרמב"ם מפורש שאמונה שקבל מקבלה או מסורה לא ידיעה! גם משמע ממורה א:נ. כאשר למדתי את האיגרת חשבתי שרמב"ם רק אומר איפה תהיה מהמקור של האמונות אבל הוא לא מגדיר את המלה דעה-אמונה. מה הרב חושב?
תשובה:
לצערי, אין לפניי את האגרות בהוצאת ובתרגום הרב שילת