יוה"כ שחל בשבת, האם חייבים החולים בקיום שלש סעודות, לחם משנה וכיו"ב?

תמצית נושאים ורעיונות מרכזיים מתוך "הטקסט שהודבק"

נושא מרכזי: דינים הנוגעים לחולה שאוכל ביום הכיפורים שחל בשבת, בדגש על ברכות, לחם משנה וסעודות.

שאלה מרכזית: האם חולים שאוכלים ביום הכיפורים מחמת מצבם הבריאותי חייבים או צריכים לקיים מצוות וברכות מסוימות הקשורות לשבת ולסעודה, כגון נטילת ידיים, ברכת המזון עם "יעלה ויבוא" ו"רצה והחליצנו", לחם משנה ושלוש סעודות? האם ישנו הבדל בין חולה שאוכל כרגיל לבין חולה שאוכל פחות משיעור?

רעיונות מרכזיים וציטוטים:

1. היעדר דיון מוקדם בסוגיות אלו: המחבר מציין כי שאלות אלו לא נדונו באופן מפורש במשנה, בתלמוד, בגאונים או בראשונים, וכי האחרונים הם אלו שעסקו בהן:
2. "ובכן כפי שכבר אמרנו אתמול בעניין הקידוש הרי גם העניינים האלה לא נידונו כלל ועיקר במשנה ובתלמוד לא לא בגאונים ולא בראשונים והאחרונים הם שדנים בכך."
3. ברכת המזון ו"יעלה ויבוא": בשולחן ערוך נפסק כי חולה שאכל ביום הכיפורים ודעתו מיושבת צריך להזכיר את יום הכיפורים בברכת המזון על ידי אמירת "יעלה ויבוא" בברכת "בונה ירושלים". עם זאת, המשנה ברורה מביא דעה שאין צורך לומר "יעלה ויבוא" מכיוון שהאכילה אינה מצווה:
4. "בשולחן ערוך אור החיים סימן תרח סעיף י נאמר חולה שאכל ביום הכיפורים ונתיישב דעתו בעניין שיכול לברך צריך להזכיר שיליום הכיפורים בברכת המזון שאומר יעלה ויבוא בבונה ירושלים אבל כבר המשנה ברורה מעיר ואומר שיש שמכירים בזה שאפלו יעלה ויבוא אין צריך לומר שלא תיקנו אלא במקום שמצווה באכילתו."
5. "רצה והחליצנו" בשבת: כאשר יום הכיפורים חל בשבת, הדיון מורכב יותר בנוגע לאמירת "רצה והחליצנו" בברכת המזון. גם אם יש דעה שלכתחילה החולה צריך לומר "יעלה ויבוא", יש הסכמה שאין לחזור על "רצה והחליצנו" או על ברכות אחרות בדיעבד מחשש ספק ברכות לבטלה. הסיבה לכך היא שהאכילה ביום הכיפורים אינה מצווה אלא רק דחויה:
6. "עוד יותר כידוע אם אדם שוכח לומר רצב חליצנו ביום שבת אזי אם עדיין א טרם חתם את ברכה שלישית יחזור על ברכה שלישית... אבל בשבת זו אפילו אלו שאומרים שלכתחילה צריך האדם החולה הזה שאוכל ביום הכיפורים לומר יעלב יבוא ולאומר צבוחליצנו אפילו אלה אומרים שאין לחזור על רצב חליצנו או על הברכות בגלל ספק ברכות לבטלה שזה דבר אסור שלא לומר שלענות דעתנו אין צורך לומר לא יעלב יבוא לא רצה חלצנו כי אין מצווה באכילה ביום הזה אלא יש רק התריש רק הותרה ולא דחויה סליחה דחויה יש היום דחוי הוא יום הכיפור מפני איסור האכילה דחוי ולא שזה הותר."
7. הנהגה לומר "לשם ייחוד": היו שנהגו שאדם חולה שאוכל ביום הכיפורים יאמר לפני האכילה "לשם ייחוד קדשה ברכו" ובקשה דומה, אך המחבר מציין כי אמירות אלו עלולות ליצור רושם מוטעה כאילו האכילה מותרת ולא רק דחויה:
8. "לכן היו כאלה שהנהיגו שאדם שהוא חולה ומותר לו וצריך לאכול ביום הכיפורים לומר את זה לשם ייחוד קדשה ברכו ולאומר הקדוש ברוך הוא עכשיו אני מקיים את מצוותך לשמור חוקך ונשמרתם עוד נפשותיכם וכולי אבל אחרי בקשת המחילה כל אלה לכאורה יוצרים רושם שכאילו זה הותר וזה לא הותר, זה רק דחוי."
9. לחם משנה ושלוש סעודות: אין צורך בלחם משנה ואין חיוב לכוון לשלוש סעודות ביום הכיפורים שחל בשבת עבור חולה שאוכל, מכיוון שאין כאן חיוב אכילה אלא רק דחיית האיסור:
10. "ובמיוחד שלא חייבים לאכול פת, יכולים לאכול בכל מילה ששובר את הרעבון. ולו דווקא פתום כך לנו דעתנו, אין אין לחם משנה. אפילו שהוא אוכל כל ארוחות לא יכוון בכלל בכלל לשלוש לשלוש ארוחות. מה שיאכל יאכל אבל אין עליו חיוב של שלוש ארוחות. כי כן אין כאן חיובים. יש כאן דחוי."
11. נטילת ידיים: חולה שאוכל פת ביום הכיפורים צריך ליטול ידיים, כי זהו דין הקשור לאכילת פת ותקנת חכמים, ואינו קשור ישירות לשבת או ליום הכיפורים. דין זה חל גם ביום הכיפורים למרות האיסור לרחוץ את הגוף:
12. "אבל בנטילת ידיים נטילת ידיים צריך לטול ידיים כי זה לא דין לא לא דין שקשור לשבת או ליום הכיפורים זה דין שקשור לאוכל פת תיקנו חכמים תקנה שהוא צריך לתול ידיו ואף על פי שאסור לרחוץ את גופו ואפלו אצבע קטנה ביום הכיפורים הנמלא באמת בנתילה שאין עליה חובה אלא למשל משום נקיות כמו שליטת רבנו כל נטילה של כל יום אבל נטילה שהיא תקנה של חכמים הבה כטבילה בזמנו הבלה כמו כשהיה פעם טבילה על הקרי מכוח חובה רבנו אומר אז היה צריך לטבול אפילו שבאמת לא עולים מטומעתן משאר טומאתן אבל אז זה היה חובה אז עושים את זה גם ביום הכיפורים אותו דבר גם כאן נטילת ידיים אם הוא אוכל פת כן והכן חמוציא לחם הארץ זה מכוח חילתות הפת."
13. זימון: אין זימון לחולה שאוכל ביום הכיפורים מכיוון שאין כאן קביעות של סעודה אלא רק אכילה מזדמנת מחמת דחיית האיסור:
14. "אבל אל עניין זימון לא כי הרי זה לא קביעות אין כאן לא באים לקבע ולאכול הולכים להתועד ולאכול בואו ונבועד אלא זה רק דחוי כל רגע ורגע זה רק דחוי כל רגע ורגע שאדם אוכל זה מה שהוא מזדמן מכוח מכוח זה שזה נטחה ולא יותר ואין גדר של קביעות לכן אין זימון, לכן אין רצה, לכן אין יעלה ויבוא, אלא רק ברכת המזון במידה והוא אוכל רגיל."
15. חולים שאוכלים פחות משיעור: חולים שהם ספק סכנה ואוכלים פחות מכזית בכדי אכילת פרס מברכים ברכה ראשונה אך לא ברכה אחרונה:
16. "אבל יש חולים אשר הם ספק סכנה ויכולים לאכול פחות פחות משיעורים כזית בכדי אכילת פרס. אלה לא מברכים ברכה אחרונה. מברכים ברכה ראשונה ואינם מברכים ברכה אחרונה."

מסקנה מרכזית: הדינים הנוגעים לחולה שאוכל ביום הכיפורים שחל בשבת מבוססים על העיקרון שהאכילה היא דחיית איסור ולא מצווה. לכן, אין חיוב לקיים מצוות וברכות מסוימות הקשורות לשבת ולסעודה באופן מלא, ויש להתחשב במצבו הבריאותי של החולה ובחשש מספק ברכות לבטלה.