גובי הצדקה בעת שהציבור עסוק בתפילה. האם נכון הם עושים?

הרב רצון ערוסי יוצא להגנת הרבצ"ר החדש וחושף את צביעות המבקרים. "תראו איפה יש הכי הרבה הטרדות מיניות ומי חי עם ידועות בציבור".
פורסם לראשונה באתר ערוץ 7

אתמול צפיתי כמו כל בית ישראל בתמונות המזעזעות מהפינוי/גירוש מהישוב עמונה. ובכיתי. ואין זה בושה לבכות ואף יש חובה לבכות. אלא שיש מבוכה על מה לבכות. שהרי נאמר "שם ישבנו גם בכינו", וכבר היה לנו גוש קטיף, על חולות גוש קטיף שם ישבנו גם בכינו. ועכשיו על הרי וגבעות עמונה שם ישבנו גם בכינו. אלא הבכי איננו ביטוי לרגשות בלבד, זה נכון, שרואים מראות מזעזעים, כיצד נגררים אנשים מבתיהם, נשים וטף, ומדובר בין אחים לאחים וזה פינוי וגירוש לאנשים שהיו עשרים שנה אז הדמעה מצויה מכח ההתרגשות והצער.

שאל השואל ואמר שהוא נדהם לראות איך אנשי האקדמיה מרצים וסטודנטים נאבקים בעוז רב מאוד נגד הקוד האתי ובתמימות ליבו הוא שואל האם מקום שבו מדובר נבונים ומשכילים לא מבינים עד כמה יש צורך לקבוע כללים מה מותר ומה אסור לדבר? שהרי מוות וחיים ביד הלשון, ולא עוד אלא תורת ישראל הביאה לידי תורה מיוחדת של תורת הלשון שגדול הכותבים בה היה החפץ חיים בספרו הנודע, מי האיש החפץ חיים, שמירת הלשון. ואם כן, איך יתכן שאנשים משכילים נאבקים נגד קוד אתי?

חדשה שפורסמה בכלי התקשורת, שבעיר נתניה נמצא תינוק בן יומו מושלך ליד מיכל אשפה עם מגבת וחיתול, ומישהי ששמעה את קול בכייתו אספה אותו ומשם לקחו אותו לבית חולים והוא מטופל כעת כהלכה.

השאלה היא, מהו מעמדו של אותו ולד שאין יודעים מי אימו ומיהו אביו?