שיח ציבורי המתבסס על בורות סופו להביא לשנאת חינם העלולה לסכן את קיום העם היהודי

אמנם, טרם הבנתי איך זה קשור לגזענות, אבל לו הפרופסור הנכבד היה טוען טענה שונה, למשל, שלפי ההלכה מותר לעשות מלאכה ביום תשעה באב קל וחומר בתשעה באב נדחה, אלא שכתוב "שמי שעושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה ברכה", אזי הוויכוח היה בין בני אדם שמתווכחים על בסיס משותף, בסיס הלכתי. או אפילו אילו היה בא וטוען - עד מתי נקונן על ירושלים והמקדש? שהרי הגיע הזמן לקונן פחות ולבנות יותר, גם דבר כזה יכול היה להישמע. אולם הפרופסור הנכבד בחר בדרך שונה לחלוטין, הוא בחר בדרך של הכפשה ושנאה. ברגע שהוא אומר שיש בזה כניעה לדתיים ולדת, ומוסיף ואומר 'אמרי שפר' שזוהי אף גזענות, הדברים מעידים על בורות ושנאה.

נתאר לעצמנו שלאותו הפרופסור היה בית עסק, ובאותו העסק היו עובדים יהודים שצמים בתשעה באב, והיו ניגשים אליו ומבקשים ממנו - תשמע ביום הזה אנחנו צמים ומתאבלים על חורבן בית מקדשנו, תהיה השקפת עולמך אשר תהיה, מבחינה עסקית תדע שאיננו יכולים להגיע לעבודה ביום זה, או שאתה משבית את העסק או שתקח עובדים אחרים - זוהי זכותך המלאה. 

מה הקשר לעניין של גזענות? כיצד בקשה של אדם לכבד את אמונתו הדתית גורמת שהוא פועל בגזענות? אלא הדבר מוכיח שיש כאן דעה קדומה ושלילית של אותו המלומד שכל כוונתה היא לתעב כל עניין דתי.

פרופסור עמירם צריך ללמוד מאריק המג"ד

ברצוני לומר באוזניו של הפרופסור הנכבד הזה ואולי באוזניהם של כאלה ששמחים באותה התבטאות אומללה, על מעשה שהיה לי לפני עשרות שנים כששירתתי בצבא. 

יצאנו למילואים, אז שימשתי כרב בגדוד שיריון, והגדוד שיריון הזה היה צריך להתאמן בצהלים. היה זה בימי קיץ לוהטים מאוד. הגדוד שלנו התכונן לקבל טנקי צנטוריון לכן האימון הזה היה מאוד חיוני. 

המג"ד שלנו היה יהודי לא דתי אבל אדם אנושי מאוד. אני והמג"ד התחברנו על אף שאנחנו שונים בהשקפת עולמנו, משום שהאנושיות גורמת לשיח מכבד, כאשר שומעים זה את זה אפשר גם להבין זה את זה בצורה הרבה יותר טובה. 

כאשר התחלנו את המילואים, המג"ד פנה אלי ואמר: הרב, מחר זה יום האימונים הקשה ביותר, החיוני ביותר והקשה ביותר. אמרתי לו: 'מחר? מחר זה צום תשעה באב', הוא אומר לי: רגע רגע, אתה עובד עלי בעיניים? מחר זה לא יום כיפור, אמרתי לו: אתה צודק שמחר זה לא יום כיפור, אבל צום שנקרא 'תשעה באב'. הוא אמר לי: מעודי לא שמעתי על דבר כזה שנקרא 'צום תשעה באב'. על צום יום כיפור שמעתי, אבל תשעה באב לא!

כיוון שלאותו מג"ד היה תודעה של שליחות לאומית בעצם שירותו הצבאי, הוא לא שירת רק מתוך עניין של הכרח, אמרתי לו: מה קורה לך אריק? (הוא לא קשור לאריק שרון) הרי צום תשעה באב זהו המנוע הגדול ביותר שמכוחו הגענו חזרה לארץ ואנחנו בונים את הארץ. הוא אומר לי: רגע, אני באמת לא מבין, על מה אתה מדבר. 

ואז התחלתי לגולל בפניו את עניינו של צום 'תשעה באב', שזה לא צום כמו יום הכיפורים שמטרתו חזרה בתשובה, אלא זה צום על כך שעם ישראל איבד את הריבונות על ארצו, שארצו חרבה והמקדש שמם ושעם ישראל גלה מארצו והוא ממאן להשלים עם הגלות. עם ישראל מחכה לכך שיום הצום הזה יהפך ליום של שמחה - כדי שעם ישראל יגאל וישוב לארצו ויוכל לזכות בגאולה שלמה.

הוא נפעם לחלוטין. למרות שהוא היה אדם חילוני שאיננו מכיר דבר וחצי דבר ביהדות. הוא שאל אותי - למה לא מלמדים אותנו בצבא מושגים כאלה של יהדות ולאומיות יהודית? זה הרי היה נותן לנו כוח עצום בתור קצינים. 

לאחר מכן הוא שאל אותי, הרב מה נעשה? יש כאן שלושה גדודי שיריון שהתחלקנו במתקנים, והמתקן הזה שמיועד לתרגיל מחר הוא המתקן הכי חיוני - אם אני מוותר עליו כל מה שעשינו באימונים שולי מאוד ביחס לאימון של מחר ואני לא אוכל לקבל אותו שוב משום שהמתקן הזה תפוס כל יום בתור לגדוד אחר - מה עושים?

אמרתי לו, תראה, יש לך כאן הרבה חיילים דתיים - זו בעיה רצינית, בוא נשב לקראת ערב תאסוף את כולם ותאמר להם - טעיתי שאני קבעתי את האימון מחר על בסיס של לוח השנה של אוגוסט, לא ידעתי מה זה 'תשעה באב', ותודה להם בדבר הזה. אני אהיה שם, כולנו נהיה שם – ונראה מה נעשה.

ואכן, הוא קם ברוב ישרותו ואמר: אני מודה ומתוודה לא הייתי מודע לעניין הזה של 'צום תשעה באב' אני חי על פי לוח השנה של אוגוסט – ומחר זה יום חיוני מאוד לאימון של הגדוד. אני רוצה לשמוע מה הרב אומר בדבר הזה. היה שם גם הרופא של הגדוד, אמרתי לו: אתם יודעים רבותיי שלפי פקודת המטכ"ל כל מי שרוצה לצום - הוא פטור ממשימות. "ואוו" המג"ד חשב לעצמו בוודאי שאני הולך לקבור לו את היום, אמרתי לחיילים - אבל תשמעו, תראו, אנחנו כולנו יוצאים לאימון, אני והרופא נמצאים בקומנקר ונמצאים בקשר עם כולם - כל אחד ואחד שירגיש חולשה או משהו יתקשר אלינו מיד. חזר למג"ד רוח החיים אבל הוא עדיין לא ידע כיצד בדיוק יתבצע האימון הזה, האם הוא יתקיים או לא, ואם כן האם זה יהיה בצורה סבירה או כושלת. 

האימון הזה היה ביום חמסין נורא ואף אחד מהחיילים הדתיים לא פרש. כל החיילים צמו עד הסוף ואפילו לא אחד פרש מיום האימונים. גמרנו את היום, והמג"ד אמר בפני כל החיילים אני מצדיע לכם, הדת זה עוצמה, הדת זה אמונה, הדת זה נכס לאומי. 

התורה נותנת יציבות לנפשו של האדם

נראה שהפרופסור הזה לא עבר את המסלול הזה שהמג"ד הזה עבר, וכדאי שפרופסור עמירם ישנן לו את מה שאני מדבר כעת ואולי הוא יתחיל להבין מה זה דת. כנראה הוא מזהה את הדת עם משהו פאגני ופרמיטיבי, והוא לא יודע שבדיוק להפך - היעדר דת יוצר חלל ריק בעולמו של האדם והאדם נאלץ לחפש את עצמו. אדם מחוסר דת מחפש לו כל מיני אפיקים להביא לידי ביטוי את האישיות שלו ואת החיים שלו, בעוד שאצלנו יש משנה סדורה – על אף שאפשר כמובן להתווכח על פרט כזה או אחר, הדת היא עוצמה בנפשו של האדם. 

במיוחד אצלנו בתורת ישראל, שאין אומתנו אומה אלא בתורתיה. איך התקיימנו למעלה מאלפיים שנה בתפוצות הגולה, באסיה הרחוקה ובאירופה, בצפון אפריקה ובאוסטרליה, באמריקה ובכל שאר המקומות בעולם שבהם חיו היהודים? עם ישראל שרד ללא מדינה רק בזכות התורה. 

אין שום עם מהקדמונים. הבבלים האשורים וכל שאר העמים נמחקו מעל פני האדמה מבחינת הזהויות הלאומיות שלהם, אבל עם ישראל חי וקיים וכל זה אך ורק בזכות התורה הקדושה. 

כל הדברים האלה, פרופסור עמירם צריך ללמוד ולהפנים אותם לליבו מתוך מחשבה נקייה ולא מתוך איבה ושנאה, וכמובן שלא מתוך דעות קדומות. 

כמובן שהבעיה היא לא פרופסור זה או אחר אלא הבעיה שהוא מהווה תסמונת לחלקים בחברה היהודית שהתרחקו מהשורשים ובגלל זה יש להם דעות כאלה. התפקיד מוטל על משרד החינוך ועל המנהיגים - לתת לעם ישראל שורשים יהודיים. ינהג האדם אשר ינהג - חילוני או לא חילוני, אבל לפחות שילמד את הזהות הבסיסית של עמנו. 

שהקב"ה ילמד אותנו ואת כל קהל ישראל את תורתו הקדושה, ושנזכה בימים אלו להרבות באהבה – שהרי בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש. זוהי שנאת חינם שאם חלילה תתקיים - הבית השלישי הזה שהתחלנו לבנות אותו עלול להיחרב עם שנאת החינם הזאת. 

מוטב שעה אחת קודם לעקור את שנאת החינם הזאת - ובמקומה להביא לשיח הציבורי שלנו אהבת חינם.