1. רבינו הסביר במו"נ, ח"ג, מא, שהעובר עבירה להכעיס, הוא אינו עובר לתיאבון, ובגלל רוב מידותיו, אבל הוא עובר העבירה בפרהסיא, משום שהוא מתריס כנגד התורה ונותן התורה, כלומר הוא מעיז פניו להכחיש שתורתנו תורת אמת, ונמצא שלהכעיס היא עזות פניו כלפי ה'. לא שה' כועס. אלא שהוא מתכוון בעבירה שהוא, להכעיס את ה', לפי דעתו המשובשת. ואין מניעה להסביר, שהעובר עבירה להכעיס, מתכוון להכעיס את שלומי אמוני ישראל, ולערער בלבם את האמונה בתורת ה' שהיא כולה אמת.
2. אכן, ככלל, אין מקבלין אותן בתשובה, אבל בכל כלל יש יוצא מן הכלל. כי קשה למינים לשוב בתשובה. ויש שאפילו על פתחה של גהינום אינו שבים בתשובה, בגלל אדיקותם לשיבושיהם. אך זה שהצליח להתנתק התנתקות אמת מן השיבושים ומן המעשים הרעים, ולשוב אל ה' באמת, ומתוך חרטת אמת, והוא מנהג כמי שנולד מחדש ומכיון דעתו רק לצור העולמים, עפ"י תורתנו הקדושה, כולה, הלכה למעשה, וגם ברמת העיון והאמונה, הרי מקבלים אותו בתשובה.
3. עיין רבינו, תשובה, ג, ז, והמכנה המשותף שלהם הכחשת עיקרי אמונה בעניין האלוהי.