לכאורה הרי הוא כאותם רשעי ישראל, שאוכלים נבלות וטרפות, או פרוצים בעריות, ומבקרים בבית כנסת, שכל זמן שאינם עוברים במרד, ולהכעיס, הרי שיש לצרפו. ורבינו, תפילה, ח, א - ג, לא זכר פסול עבירה לצירוף מניין, רק שיהיה מעדת ישראל, והשו"ע, או"ח, נה, יא, התייחס לפיסול עבירה, והמ"ב, שם, כתב שרק עובר עבירה להכעיס, אינו מצטרף, וכן מחלל שבת בפרהסיא או עובד ע"ז ושת"ז, שם, ס"ק יז, הסביר שישראל אף שחטא, ישראל הוא. אולם אין הדבר כן,. ואין לצרפו למניין, ראה דברי רבינו, איסו"ב, יב, ו - ח: הבועל נכרית ואמר: "כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב, ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה עור ועונה. אם ישראל הוא – לא יהיה לו ער בחרמים, ולא עונה בתלמידים. ואם כן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. הנה למדת שהבועל גויה כאילו נתחתן לעבודה זרה, שנאמר ובעל בת איש נכר. ונקרא מחלל קדש עון זה, אע"פ שאין בו מיתת בית דין, אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו. שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל יחשב, אע"פ שהוא ממזר, והבן מן הגוי אינו בן, שנאמר, כי יסיר את בנך מאחרו, מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. האזן בעניין זה בהלכה יומית באתר נצח ישראל באודיו.