האם תורת ישראל מתירה או תומכת בביוש ופרסום של המתחייב בדין?

כיצד נכון להבין את עונש מלקות שכותבת ההלכה? האם עדיפים ועדות משמעת בדלתיים סגורות המתרות ועונשות, על פני ביזיון ברבים שאין לו סליחה ומחילה?

מדוע יש עדיפות לגישת תורת ישראל בענישה משקמת הטובה ליחיד ולכלל?
גישת דיני העונשין במשפט העברי היא המתחשבת בכבוד האדם וחירותו ובכבוד החברה לעומת המשפט והנוהג המקובל המעודד חגיגות תקשורתיות אינו מאפשר סליחה ומחילה עולמית.