מעשית לא נגרם נזק ממוני לקונה ולמרות זאת נשאלת השאלה?

האם יש הבדל בין איסור מדאורייתא או איסור מדרבנן? מה יהיה הדין אם כל הבשר נצרך ע"י הקונה?

האם ישתנה הדין אם יתברר שהמוכר עשה זאת במזיד או בשוגג?

להבדיל מחליטת בצק האסורה לכולם שכן קרוב הוא לבוא לידי חימוץ. התשובה לכך נגזרת מבירור דין החליטה בבשר, האם חליטת הבשר היא לחומרא היות ואיננו בקיאין, או מפאת שאנו בקיאין ניתן לסמוך עליה לקולא?

מה דינו של בשר שנחלט ובטעות לא נמלח לפני כן?

האם ניתן להרחיב ההיתר בהנאה גם לצרכי פרנסה?

האם יחול גם על איסורים אחרים שאינם מאכלות?

מה מעמדו של הגוי המפעיל את העסק בשליחות הבעלים היהודי?

באילו נסיבות ניתן להתיר הדבר?

כיצד משתלב עם כללי הביטול המקובלים בתערובות: * מין במינו - אם יש פי שישים כנגד האיסור * מין בשאינו מינו - בנותן טעם כשיש אפשרות לטעום מהו שיעור איסור בתערובת מדאורייתא?

האם בגלל מורכבות המקרה כאשר מנוטרל גורם הטעם, ניתן להקל בשיעורים ע"מ להתיר התערובת?

האם דווקא ביצה גמורה כנמכרת בשוק כפי שנקבע לגבי עוף שנתנבל?

האם עפ"י ההבחנה בין "שלל הביצים" לבין "אשכול הביצים" כפי שנקבע בדיני טומאת נבלת העוף?

מהו הפרוש המתאים יותר של המושגים: שלל ביצים / אשכול ביצים?