הרמב"ם כותב בהל' עבודה זרה לעניין הלוחש על המכה וכו' שאין לקרוא פסוקים כסגולה לרפואת חולה. (מה שהיום נפוץ כאשר מקטלגים פרקי תהילים לרפואת אבר כזה וכו') בנוסף כותב הרמב"ם שאין דבר כזה עילוי נשמות, מכיוון שזכויות האדם הן אינדיבידואליות לו לעצמו ואין לו יכולת העברה וכו'. מכאן אני למד שכל מה שיש נוהגים לומר לפני לימוד מסויים "הלימוד לרפואת פלוני" או "לעילוי נשמתו" אין בהם ממש לשיטת הרמב"ם מכיוון שאין יכולת העברת זכות. מה שאני לומד עכשיו הוא לעילוי נשמתי אני ולא לזכות מישהו אחר. מה שכן נותר הוא להתפלל בעד החולה, אבל המת מת, ואין שום דבר היכול להועיל לו. האם הבנתי נכונה?
