מערת המכפלה, קדושת ישראל והחזון לשלום עולמי
פרשת חיי שרה התשפ''ז
רכישת מערת המכפלה בכסף מלא אינה רק סיפור על קבורת שרה אמנו, אלא יסוד היסטורי ורוחני בקשר הנצחי של עם ישראל לארצו. מדוע התעקש אברהם אבינו לקנות את המערה לעיני בני חת? מה משמעות קבורת רחל בדר לבית לחם? וכיצד קשורים מערת המכפלה, ירושלים וייעודו של עם ישראל להיות אור לגויים? פרשת חיי שרה מלמדת אותנו כי הזכות על הארץ כרוכה גם בחובה לחיות על פי סולם הערכים האלוהי, ומתוך כך לשאת חזון של שלום לכל האנושות.
רכישת מערת המכפלה – מעשה לדורות
פרשת חיי שרה פותחת בפטירתה של שרה אמנו. אברהם אבינו מבקש להביא אותה לקבורה מכובדת, והוא בוחר במערת המכפלה שבחברון.
אולם התנהלותו של אברהם מעוררת מחשבה. לכאורה, כל מבוקשו הוא מקום קבורה לשרה. מדוע אפוא הוא מתעקש לרכוש את המערה בכסף מלא, ומדוע חשוב לו שהקנייה תיעשה לעיני כל בני המקום?
אברהם אבינו אינו מסתפק בצורך המיידי. הוא מביט אל העתיד ורואה במערת המכפלה מקום קבורתם של אבות האומה ואמותיה לדורות הבאים.
כאשר בני חת מציעים לו לכאורה מקום קבורה ללא תשלום, הוא אינו מקבל את ההצעה. הוא עומד על כך שהמערה תירכש בקניין גמור, בפומבי ובנוכחות אנשי המקום. גם כאשר עפרון דורש ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, סכום נכבד ביותר, אברהם אינו נסוג.
התורה מדגישה שהשדה והמערה נקנו לעיני בני חת. אין זו עסקה פרטית ונסתרת בין מוכר לקונה, אלא מעשה קניין פומבי שנועד לעמוד לדורות.
חכמי ישראל עמדו על משמעותם של שלושה מקומות שנקנו בכסף מלא, ושאין אומות העולם יכולות לערער על קניינם: מערת המכפלה בחברון, מקום המקדש בירושלים וקבר יוסף בשכם.
שלושת המקומות הללו מבטאים את זיקתנו ההיסטורית לארץ ישראל. מערת המכפלה נעשתה לא רק מקום קבורה, אלא גם עדות מוחשית לקשר שבין עם ישראל לארצו.
קברי האבות – הזיקה לארץ גם בשנות הגלות
במערת המכפלה נקברו אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. רחל אמנו, לעומת זאת, נקברה בדרך לבית לחם.
קברי האבות והאמהות נעשו במשך הדורות אבן שואבת לבני ישראל. גם כאשר גלינו מארצנו, לא פסק הקשר אל המקומות שבהם קבורים אבותינו.
יעקב אבינו, שנאלץ לרדת למצרים בעקבות הרעב בארץ כנען, לא ביקש להיקבר במצרים. כאשר קרבו ימיו למות, השביע את יוסף שיעלה את גופתו לארץ ישראל ויקבור אותו במערת המכפלה.
יוסף ידע שבקשה זו רגישה מבחינה מדינית. הוא היה משנה למלך מצרים, ונדרש לקבל את רשות פרעה כדי לקיים מסע לוויה ממצרים לארץ כנען. ואף על פי כן, הוא פעל לקיום שבועתו.
מסע הקבורה הגדול של יעקב ביטא לעיני העמים את הקשר העמוק שבין משפחת האבות לארץ ישראל.
זהו מסר לדורות: גם כאשר אנו נמצאים מחוץ לארצנו, ארץ ישראל נשארת ארצנו. כשם שאבותינו ביקשו לשוב אליה ולהיקבר בה, כך אנו מצווים לשמור על הזיקה אליה ולשאוף לשוב אליה.
הקשר שבין עם ישראל לארצו הוא קשר של ברית עולם.
רחל אמנו – בכייה של האם ותקוות הבנים
מדוע לא נקברה רחל אמנו במערת המכפלה עם שאר האבות והאמהות?
רחל נפטרה בדרך, בקרבת בית לחם, בין ירושלים לחברון. לכאורה, יכול היה יעקב להתאמץ ולהביא אותה לקבורה במערת המכפלה. אולם קבורתה בדרך קיבלה משמעות מיוחדת בתולדות עמנו.
רחל אמנו מסמלת את האם המשתוקקת לבנים, אוהבת אותם ודואגת לגורלם. במשך שנים הייתה עקרה, ולאחר שנפקדה זכתה ליוסף ולבנימין.
דמותה נעשתה סמל לאם המלווה את בניה גם בשעותיהם הקשות.
כאשר גלו בני ישראל מארצם, נעשתה רחל בדברי הנביא ירמיהו לדמות האם הבוכה על בניה:
"רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ".
אך הבכי אינו סוף הדרך. הנביא מבשר:
"מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".
הבכי של רחל הוא בכייה של האומה בשעות של צרה, מלחמה וגלות. ואילו הבטחת השיבה היא מקור התקווה של עם ישראל בכל הדורות.
גם כאשר הבנים יוצאים לגלות, הם אינם מאבדים את הקשר לארצם. הם עתידים לשוב לגבולם.
מערת המכפלה וירושלים – הזכות על הארץ והחובה להיות עם קדוש
מערת המכפלה ובית המקדש מבטאים שני יסודות משלימים בקיומנו הלאומי.
מערת המכפלה מסמלת את זיקתנו לארץ ישראל ואת זכותנו עליה. ירושלים ובית המקדש מבטאים את ייחודנו הרוחני ואת קדושתנו כעם.
אולם מה פירוש הביטוי "עם קדוש"?
לעיתים משתמשים במילה קדושה במשמעות דתית מופשטת, שקשה לעמוד על תוכנה. אך משמעותה היסודית של הקדושה היא ייחוד והבדלה. כשאדם מקדיש דבר למטרה מסוימת, הוא מייחד אותו לאותה מטרה.
עם ישראל הוא עם קדוש משום שהוא מיוחד בסולם הערכים שניתן לו.
אין פירוש הדבר שאנו מעניקים לעצמנו תואר של כבוד. אדרבה, הקדושה מטילה עלינו חובה גדולה.
סולם הערכים האלוהי – הבסיס לייחודו של עם ישראל
כל חברה אנושית מבקשת לקבוע לעצמה סולם ערכים. אולם קשה מאוד להגיע להסכמה על ערכים משותפים.
מה שנראה לקבוצה אחת כדבר חיוני, עשוי להיראות לקבוצה אחרת כדבר פסול. הבדלי השקפות עולם, מחלוקות חברתיות ופוליטיות ותפיסות שונות של טוב ורע מקשים על יצירת מערכת ערכים מוסכמת.
עם ישראל אינו נדרש להמציא לעצמו את סולם הערכים שלו. הוא קיבל אותו בתורה.
עשרת הדיברות ומצוות התורה מעמידים בפנינו מערכת של חובות מוסריות ואנושיות:
"לא תרצח", "לא תנאף", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תיקום ולא תיטור", "ואהבת לרעך כמוך".
התורה אינה מסתפקת באיסור לפגוע בזולת. היא מחייבת אותנו לדאוג לו ולעזור לו, גם כאשר הוא אינו נמנה עם אוהבינו.
נאמר בתורה:
"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ... עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ".
הציווי אינו מוגבל לתקופה שבה השתמשו בחמורים להובלת משאות. העיקרון המוסרי שבו נכון גם בימינו.
אם אדם רואה את מי שהוא מסוכסך עמו תקוע בכביש עם רכבו, אין הוא רשאי להתעלם ממצוקתו רק מפני שיש ביניהם יריבות. עליו לעזור לו.
זהו סולם הערכים שלנו: לא רק להימנע מעשיית רע, אלא לעשות טוב, גם כלפי מי שאיננו אוהבים.
התורה מחייבת אותנו גם באהבת הגר, מתוך הזיכרון הלאומי שלנו:
"כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
הזיכרון ההיסטורי אינו נועד רק להנציח את סבלנו, אלא לחייב אותנו ברגישות לסבלו של הזולת.
כיבוד אב ואם – חובה גם כשהיא קשה
אחד הביטויים המובהקים לסולם הערכים האלוהי הוא מצוות כיבוד אב ואם.
התורה קובעת בעשרת הדיברות:
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ".
אין זו מצווה המוגבלת לשנים שבהן ההורים צעירים ובריאים והיחסים עמם קלים ונוחים.
לעיתים ההורים מזדקנים, נעשים חולים או תשושים, והתקשורת עמם קשה. ילדיהם כבר הקימו משפחות משלהם, הם נושאים באחריות לפרנסתם ולחינוך ילדיהם, ולעיתים הטיפול בהורים כרוך במאמץ גדול.
דווקא במצבים אלה מתבררת עוצמתה של המצווה.
חכמינו הפליגו במעלת כיבוד אב ואם והשוו את כבודם לכבוד הקדוש ברוך הוא.
הדבר מלמד עד כמה מערכת הערכים של התורה מחייבת את האדם גם כאשר קיום המצווה דורש ממנו הקרבה אישית.
הקדושה אינה תואר בלבד. היא מתבטאת בהתנהגות היומיומית, ביחסים שבין אדם לחברו וביחסים שבין אדם למשפחתו.
ממלכת כהנים וגוי קדוש – להיות אור לגויים
התורה אינה מסתפקת בכך שעם ישראל יחיה חיים מוסריים למען עצמו.
היא קובעת לנו ייעוד רחב יותר:
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".
משמעות הדבר היא שעלינו לשמש דוגמה לאומות העולם באמצעות אורחות חיינו וסולם הערכים שלנו.
זהו גם החזון שהנביא ישעיהו ביטא במילים "אור לגויים".
כאשר אנו אומרים שעם ישראל הוא עם קדוש, איננו מבקשים להעניק לעצמנו כתר של כבוד או להתפאר בפני אחרים.
אנו מקבלים על עצמנו אחריות.
עלינו להיות מיוחדים בהתנהגותנו, ביחסנו לזולת, במוסר המשפחתי והחברתי שלנו ובאורחות החיים שהתורה מצווה אותנו לקיים.
הייחוד הזה נועד להאיר לאנושות כולה.
השבת – מהפכה מוסרית ואנושית
במשך שנים השתתפתי במפגשים בין־דתיים מטעם הרבנות הראשית לישראל, במסגרת הנהגה תאולוגית שקיימה קשרים עם מנהיגים מוסלמים ונוצרים, ובהם גם נציגי הוותיקן ואפיפיורים.
במפגשים הללו לא באנו להטיף לאחרים. הצגנו את אורחות חיינו ואת הערכים שהתורה מחייבת אותנו בהם.
לא אחת ראינו עד כמה בני שיחנו התפעלו מן הדברים.
אחת הדוגמאות הבולטות היא מצוות השבת.
כיום יום מנוחה שבועי נראה לרבים כדבר מובן מאליו. אולם הרעיון שאדם אינו מכונה, שאסור להפוך את חייו לרצף בלתי פוסק של עבודה, הוא רעיון בעל משמעות מהפכנית.
התורה אינה מצווה רק על האדם עצמו לנוח. היא מחייבת אותו לאפשר מנוחה גם לאחרים, ואף לבעלי החיים:
"לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ".
האדם זקוק למנוחה גופנית ונפשית. הוא זקוק לזמן שבו יוכל לשבת עם בני משפחתו, עם ילדיו, הוריו וחבריו.
השבת מאפשרת לאדם לעצור את מרוץ החיים, לשבת יחד, לסעוד יחד ולחזק את קשרי המשפחה והחברה.
התורה העמידה את המנוחה השבועית כחובה מוסרית ודתית, ולא רק כעניין של נוחות אישית.
חינוך הילדים – יסוד בבניין האומה
דוגמה נוספת לייחודו של סולם הערכים שלנו היא מרכזיותו של החינוך.
בתורת ישראל חינוך הבנים והבנות אינו עניין שולי, אלא חובה יסודית המוטלת על המשפחה ועל החברה.
במפגשים עם מנהיגי דתות אחרות הצגנו גם את תפיסת המשפחה ואת המחויבות העמוקה לחינוך הדור הבא.
כיום מדינות רבות מדגישות את חשיבות החינוך, חינוך החובה והנגשת החינוך לכלל האוכלוסייה. אנו שמחים על התפשטותם של ערכים אלה.
אולם במסורת ישראל הועמד חינוך הילדים במרכז החיים הלאומיים והדתיים במשך דורות רבים.
המשפחה, השבת והחינוך הם חלק מאותה מערכת ערכים שבאמצעותה אנו נדרשים להיות עם קדוש ואור לגויים.
מול האלימות בעולם – הצורך בדעה ובמוסר
אנו חיים בתקופה של טלטלות גדולות. תהליכים דתיים, חברתיים ומדיניים מתרחשים באירופה ובארצות הברית, והם מעוררים שאלות קשות באשר לעתיד האנושות.
התפשטותן של תנועות אסלאמיות והשפעתן על מדינות המערב מעוררות דאגה, במיוחד כאשר האמונה הדתית נעשית בסיס לאלימות ולאכזריות.
האמונה באל אחד, כשלעצמה, אינה מבטיחה שהאדם ינהג במוסריות. גם בשם הדת עלולים בני אדם לבצע מעשי אכזריות קשים.
במסורת פרשנות המקרא מצאנו התייחסות למעצמות המתוארות בחזון דניאל, ובדברי רבנו סעדיה גאון והרמב"ם נידונות תקופות של שלטון קשה ואכזרי. יש לראות בתהליכים ההיסטוריים הללו חלק מן ההתמודדות הממושכת של האנושות עם כוח, אמונה ואלימות.
אולם אין אנו שמחים על אלימותם של אחרים, ואין אנו מבקשים להחליף אכזריות באכזריות.
דווקא מול תופעות קשות אלה מוטלת עלינו החובה להעמיד את סולם הערכים של התורה כדוגמה לחיים מוסריים.
עלינו לזכור כי עם קדוש אינו עם המסתפק בהכרזה על קדושתו. זהו עם המחויב להוכיח את ייחודו במעשיו.
"ומלאה הארץ דעה" – חזון השלום של האנושות
למרות כל התהפוכות והסכנות, אין אנו רשאים להתייאש.
אנו נושאים עמנו חזון נבואי שלפיו יגיעו ימים שבהם האלימות תידחק מן העולם, והשלום יתפשט בקרב האנושות.
אולם כדי שהחזון הזה יתממש נדרש יסוד חשוב ביותר: דעה.
לא התלהבות חסרת הבחנה, לא קנאות ולא כוחנות, אלא דעת, תבונה והכרה באמת.
הנביא ישעיהו אומר:
"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
ככל שהדעת תתרבה בקרב האנושות, כך יוכלו בני האדם להגיע להבנה עמוקה יותר של ערכי המוסר והשלום.
התנ"ך, שאותו כינה דוד בן־גוריון שטר הזכות שלנו על ארץ ישראל, אינו רק ספר המתאר את עברו של עם ישראל.
הוא ספר הנושא מסר לאנושות כולה.
אנו מאמינים שיגיעו ימים שבהם אומות העולם יכירו בערכו של התנ"ך ובבשורה המוסרית שהוא מביא לעולם.
הנביא מתאר עתיד שבו העמים עצמם יאמרו:
"לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה'... כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם".
החזון הציוני אינו מסתיים בהקמת בית לאומי לעם ישראל.
אנו מצפים לימים שבהם אומות העולם לא יראו בציון ובירושלים מקור לעוינות, אלא מקור של תורה, מוסר ודעת.
ציון וירושלים עתידות להיות מגדלור רוחני לאנושות כולה.
"עושה שלום במרומיו" – מן הסדר שבשמים אל השלום בארץ
יום־יום אנו מתפללים:
"עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל".
כאשר אנו מתבוננים בגרמי השמים, אנו רואים עולם של תנועה וסדר. הכוכבים וגרמי השמים נעים במסלוליהם, והסדר שבבריאה מאפשר את קיומו של העולם.
סטייה והתנגשות בין גרמי שמים עלולות להביא לאסונות כבדים.
אנו רואים בסדר הזה ביטוי לשלום שהקדוש ברוך הוא עושה במרומיו.
ומתוך כך אנו מתפללים שגם בעולם האנושי, שבו מתרחשים מאבקים, מלחמות וסכסוכים, יגיעו ימים של שלום.
אמונתנו בחזון הזה היא שהחזיקה את עם ישראל במשך אלפי שנים.
גם כאשר עברנו גלויות, רדיפות ותקופות של ייאוש, לא ויתרנו על התקווה לשוב לארצנו ולראות בשלום העולם.
כשם שמערת המכפלה מזכירה לנו את ברית העולם שבינינו לבין ארץ ישראל, וכשם שירושלים מזכירה לנו את ייעודנו להיות עם קדוש, כך חזון הנביאים מזכיר לנו שתכליתנו אינה רק קיומנו הלאומי, אלא גם הבאת אור, דעת ושלום לאנושות.
יהי רצון שנזכה לראות בהתגשמות החזון הגדול, בשלום עלינו, על כל ישראל ועל כל העולם. במהרה בימינו, אמן.
שבת שלום ומבורך.
המאמר נערך מתוך תמלול שיעורו של הרב ד"ר רצון ערוסי לפרשת חיי שרה התשפ"ז. הנוסח עובד לשפה כתובה רציפה תוך שמירה על מהלך הדברים, רעיונותיהם ודוגמאותיהם. אין מדובר בתמלול מילולי או בנוסח שאושר בידי הרב.