יין יבש ל 4 כוסות

רבינו הרמב"ם הזכיר תקנה זו הן בחיבור והן בתשובה וכן רס"ג הזכירו בסדורו ולמרות זאת לא נזכר בסידורי תימן?

האם יהודי תימן התעלמו מהכלל שגם הרמב"ם מחזיק בו: 'אע"פ שבטלה הסיבה ,תקנה לא זזה ממקומה?

אם אין לאורחים יין יכולים לקדש על הפת. אם כן, לאיזה נסיבות תקנו חכמי ישראל לקדש על היין עבור האורחים בבית הכנסת?

היש חובה לומר מלה במלה לאחר המברך כבתפילה או שומע כמברך כדין ברכת הנהנין?

מדוע נוהגים בברכת המזון לומר בלחש עם המברך מלה במלה, הרי עדיף "ברב עם הדרת מלך"?

באלו נסיבות ניתן לצאת ידי חובה אף שהיתה בהן הסחת הדעת?