התורה ניתנת מן השמים, וזהו עיקר אמוני. אולם היא ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת. ועליהם ללמדה ולבארה באמת וביושר ולפי הכללים המקובלים. ולנהוג לפי המסקנות שהגיעו אליהן מכח עוונם. וזוהי האמת שעל פיה ינהג האדם, אף שחברו הגיע למסקנה אחרת, שהיא האמת, שעל פיה ינהג, לאחר שלא הצליחו לשכנע זה את זה למסקנה מוסכמת. וכשמדובר שאין סנהדרין שאמורה להכריע כל מחלוקת, ואנו מנועים מלהיעזר בכח הנבואה לפרש את התורה ולהורות את ההלכה, ה כי לא בשמים היא כעת, אף שניתנה מן השמים במעמד הר סיני, כי אם נסתייע בנבואה לבארה ולהורות ההלכה ממנה, נחליף את התורה, חלילה, ע"י הנבואה כביכול, כפי שעשו מרשיעי ברית. ולכן אמרו חז"ל, שאין לו לאדם לחשוש שחכם פלוני הגיע למסקנה אחת, וחכם אחר הגיע למסקנה אחרת (עד שה' יסייע שהמחלוקת תוכרע בסנהדרין), כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. מאחר ושבעים פנים לתורה, וכל אחד הגיע למה שהגיע באמת וביושר, ולפי מה שה' ציווה, כי גם אם נניח שהאחד טעה במסקה, הרי ה' הוא הפה שאסר והוא הפש התיר לנהוג כפי שהחכם הורה לך את ההוראה, אף שה' הורה לחברך לנהוג כרבו שהורה אחרת. כשם שה' הורה שארגז פירות ערלה, שאסורים באכילה ובהנאה, שנמצא בתוך מאתיים ארגזי פירות שאינם ערלה, ואותו ארגז אינו ניכר, שמותר לאכול מכולם, אף שבוודאי יאכלו ערלה, ואף שלא נתבשלו ולא בטל טעמה. וכיוצא בזה ה' ציווה שננהג כהכרעת הרוב בסנהדרין, אף שיכול להיות שדווקא המיעוט צודק.