האם ניתן להשוות דיני מאכל אסור או חמץ הבלוע בכלי לכלי יין נסך שהוא מקור הדין המצריך יישון שנים עשר חודש ע"מ להתירו?
מהן הסיבות להקפדה על איסור שימוש בכלי כזה בפסח למרות שמדובר בבליעת טעם בלבד?
האם יש מצב שהמאכל שנתערב בו איסור יותר באכילה ולמרות זאת יאסר הכלי בשימוש אם לא הוכשר כראוי לו?
מדוע לא חש הרמב"ם כמרן השו"ע לשיטה בתלמוד הגורסת שמצוות החרוסת מבטלת מצוות המצה או המרור?
מדוע לא תיקנו חכמי ישראל ברכה על החרוסת למרות שמצוותה היא מדרבנן?
כיצד ניתן להסביר פסיקת השו"ע שהבולע מצה ומרור יצא ידי מצה ולא יצא ידי מרור למרות שלשיטתו מצוות מבטלות זו את זו?
מהי הגדרת מצה עשירה, האם מי הפירות שלשים את הבצק מעשירים אותה או מצה של עשירים שנילושה עם שמן או יין או דבש או חלב?
האם מותר לאכול מאכל שנעשה מקמח מצה, היש הבדל בדין אם מאכל זה נעשה יום לפני ערב הפסח?
לשיטת הרמב"ם עפ"י פרשנות של מהרי"ק, מה דין המצה שנילושה שלא לשם מצווה והאם יש היתר לאכול מאכל כלשהו מדגנים?
היש לחוש לחומרת הפסח "חמץ במשהו" וחייב לבער למרות הכלל "נותן טעם לפגם מותר בדיעבד"?
האם הקנס שגזרו חכמים על חמץ שעבר עליו הפסח חל גם על תערובת חמץ?
האם דבר האסור באכילה ובהנאה שנתערב בדבר היתר אוסר את התערובת גם בהנאה?
מהם תנאי הסף שבהעדרם תיאסר המצה באכילה ומהם הדרישות למצת מצווה - שמורה?
האם הדרישה ללישה במים שלנו אינה מעכבת או שהיא נכללת בתנאי הסף דלעיל?
מה עומד מאחרי גזירת חכמי ישראל לאסור הפת אם בצקה נילוש במים שנשאבו ועדיין לא לנו?
מהי עמדתו של הרמב"ם בבצק שנילוש עם מי פירות (מצה עשירה), האם מותר או אסור כשיטתו של רש"י?
כיצד ישמו יהודי תימן את ההיתר של מי הפירות שאינן מחמיצין עם החומרה שלהם למצה שמורה משעת הקצירה?
האם יש לסמוך על היתר מי הפירות גם על יצור תעשייתי של המצה העשירה?
בגמ' מוזכרת החובה לברך רק לגבי מי שיוצא לשדה ורואה אילנות מלבלבים בימי ניסן?
האם דווקא על אילנות מאכל ומה יהיה הדין אם מדובר בפירות ערלה והאם ישנה חובה גם בשבת, ומה עם נשים האם חייבות בברכה זו?
מה מקור החיוב ליחודיות בברכת האילנות (ברב עם, תוספת פסוקים, קדיש) למרות שלא נזכר לא ברמב"ם ולא בשו"ע?
האם יקבע המועד הנ"ל לפי המקום שנמצא החמץ (חפצא) או עפ"י המקום שנמצאים הבעלים (גוברא) של אותו חמץ?
אשה שטסה ביום השביעי שלה לטהרתה למקום שהלילה מקדים את המקום שממנו באה, האם תקדים טבילתה?
האם יתכן מצב שיחול על הבעלים איסור בל יראה ובל ימצא כאשר בו זמנית מותר לו עדיין לאכול מן החמץ?
האם ישנה עדיפות ודינים מיוחדים לברכת החמה ביחס לשאר ברכות הרואה את הים, הברקים וכד'?
אילו מסרים רצו חכמי ישראל להעביר אלינו באמצעות ברכת הלבנה שדיניה שונים משאר ברכות הרואה?
היש מקום למעמד המיוחד של ברוב עם מול החמה והאם יש לחשוש לסיכון של עבודת החמה ח"ו?
מה נשתנה דין מצווה זו שהינה מדברי סופרים מדין שאר המצוות המחייבות בברכת שהחיינו?
מדוע אין מברכים שהחיינו על מצוות ספירת העומר, אמירת הלל בחנוכה, הגדה בפסח למרות שהינן חוזרות כל שנה?
מדוע יש לברך שהחיינו על מצוות קריאת המגילה ושמיעת קול שופר למרות שלכאורה אין בהן מעשה?