האם התעללות והתאכזרות לבע"ח המובלים לשחיטה יכולה לשמש עילה מוצדקת לבטל את השחיטה?

היש להעדיף משום 'צער בע"ח' את המתת הבע"ח בירייה או באמצעות זריקה על פני השחיטה בסכין?

האם יש להימנע מאכילת בשר, משיקולים הומניים רגשיים, ולהסתפק באכילה מעולם הצומח או מעולם הדומם?

כיצד ניתן ליישב את הסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם לגבי מקור איסור צער בע"ח, מדאורייתא או מדרבנן?
האם ניתן לטעון שאיסור זה לא יחול כל עוד האדם משתמש בבעל החיים לצרכיו תוך צמצום הצער לבעל החיים?
שימוש בבע"ח לרפואה סגולית כמו הנחת יונים על בטנו של חולה צהבת, האם מותר למרות שהיונים מתות בסופו של דבר?

מהו יחסה של היהדות הנאמנה לניהול אורח חיים הכולל גידול כלבים?

האם ישנן נסיבות להקל בהוראה להיתר העיקור היות ואיסור עיקור הנקבה הוא מדרבנן? 

מהו מוסר השכל שהיהדות מלמדת אותנו בבואה לדון בשאלות מסוג זה?

למה התכווין הירושלמי במימרה לכבד את תלמידי חכמים בבתי המדרש ואף את חמוריהם?
אלו מפגעים הלכתיים נגרמים בעטייה של תופעת אימוץ הכלבים ובמיוחד מכשולות ביום השבת?
מהו, אם כן, הפתרון לקונפליקט בין הצורך החיוני של הסומא בכלב נחייה לבין הכנסת כלב למקום מקודש שאינה מתקבלת בתודעת הבריות?

האם צואת הכלב נחשבת כמכשול (בור) שנעשה ע"י בעל החיים ודינו יהיה שונה מבור שנעשה ע"י אדם?

היש הבדל בנזיקי ממון בין דין הבור שנחפר ברשות היחיד לבין דין הבור שנכרה ברשות הרבים?

הלכה היא שאין חופר הבור חייב בנזקי כלים, האם בנסיבות אלו יחוייב בנזקי כלים ואף שנזק זה נעשה בדרך גרמא?

באילו נסיבות, לפי מרן השו"ע, לא יחולו בשבת גדרי צידת בעלי חיים ביתיים?

האם לצורך קביעת איסור צידה יש להבחין בין בעלי חיים מתורבתים לבין אלו שאינם מתורבתים?

האם ניתן לחלק בשיטת הרמב"ם באיסור צידה בשבת תוך הבחנה ברמת השליטה של האדם על בעלי החיים שברשותו?

מה היחס של ההלכה לתרבות גידול הכלבים המכונים "ידידו הטוב של האדם"?

כלב מחמד הריהו כניצוד ועומד ואין לחשוש בקשירתו לאיסור צידה, מהו א"כ האיסור בשבת?

האם קשירת הרצועה אוסרת אותה בטלטול ומעלה חשש של ביטול כלי מהכינו שהינו איסור סותר?