מי שיצא י"ח וחוזר וקורא המגילה לאשתו ובני ביתו - האם חוזר על הברכות כולל שהחיינו?

כבר אמרנו ש על קריאת המגילה יש לברך בלילה שלוש ברכות אשר קיצנו מצותיו וציונו על מקרא מגילה שעשה נצים לאבותינו ושחיינו את עורה שאלה מה הדין שהבעל שב מבית הכנסת ושמע את ברכות המגילה ואת קריאת המגילה ויצא ידי חובה הוא רוצה לבוא בביתו להוציא בני ביתו את נשיו ובנותיו הגדולות שכולן חייבות במצוות קריאת מגילה אז הדבר פשוט שיכול לברך על מקרא מגילה כי זה ברכת המצוות ואדם יכול לברך ברכת המצוות עבור חברו כי כלל גדול הוא כל ישראל ערבים זה לזה ונראים הדברים שגם ברכות השבח שעת הנשיאים בותינו מה בנוגע לברכת שחיינו לכאורה אין מניעה בכך כיוון שברכת שחיינו היא על קיום המצווה חוזרת ונשנת וכיוון שאנשים חייבות לשמוע מקרא מגילה או על מקרא מגילה הם חייבות כמו אנשים שיטת רבנו ללא הבדל אז לכאורה בוודאי ודאי שיכול לומר שהחיינו בשבילהן אבל מה כאן נתקלנו או אנחנו נתקלים בבעיה מבחינתו של רבנו כי רבנו בפרק 11 מהלכות ברכות הלכה י' הוא אומר אחד העושה מצווה לעצמו ואחד העושה אותה לאחר מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות. אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצווה שעשה לעצמו. היו לפניו מצוות הרבה. אינו מברך אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מצוות אלא מברך כך וכך. אבל רבנו קבע כשהוא עושה את המצווה לאחרים אינו מברך שחיינו אלא על מצווה שעשה לעצמו. והקסם משנה מביא את הרמך רבי משה כהן מחכמי ספרד הקדמונים שהשיגו על הרמבם זה לא רק הרבד אלא הרמך ידוע בהשגותיו על רבנו שהוא טמע איך הרמבם אומר שאין אדם מברך שחיינו להוציא את האחרים הרי הוא אומר מעשים שבכל יום שכשאדם הולך לקדש בשביל אחרים בבית שלהם להוציא את הנשים אז הוא אומר נראה מדבריו מדברי רבנו שהמקדש בבית אחר לא הוציא אנשים אינו מברך שחיינו הוא מנגנו לברך וכן ראוי לעשות כיוון בחובה היא לאישה לברך אותה ברכה מברך אותה בעבורה וחשבנמה שמברך תיידשומע כעונה עד כאן שרמך אז ו מורי והסף משנה אומר ומה שכתב וכן ראוי לעשות מה שארמך אומר כן ראוי לעשות לברך שחיינו עבור האישה גם כשהוא לא מתכוון לצאת חובה שם אלא בביתו אז הוא אומר אני מסופק עם רבנו דבר פשוט הוא גם רב דבר פשוט הוא גם רבנו יסבור כן עד כאן לשון הקסם משנה כלומר פשוט לא שגם הרמבם יסכים באמת הרמבם הה שיחה הבית יוסף על התור אור החיים סיימן תקפה שם אנחנו עוסקים בעניין הברכה על שמיעת כל שופר לשמוע כל שופר מברכים שחיינו אחר כך אדם שיודע לתקוע הולך לבתי החולים הולך לאנשים מסכנים שלא יכלו להגיע לבית הכנסת ומברך חבורם ומשמיע כל שופר האם מברך שהחיינו או לא לפי הרמח זה דבר פשוט שמברך שחיינו עבורם. לפי רבנו נסתבכו בדבר אם הוא מברך שחיינו עבורם. כיוון שהרמב"ם קבע כאן שאינו מברך שחיינו אלא על מצווה שעשה לעצמו. אומר הבית יוסף שם כתב הרמב"ם בפרק 11 מהלכות ברכות הלכה י' אחד העושה מצווה לעצמו ואחד העושה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו מצוותיו וציוענו לעשות אבל אינו צריך לברך שחיינו אלא על מצווה שעושה לעצמו. עד כאן שוון הרמב"ם. נראה מכאן אומר הבית יוסף שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואחר כך תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו לפי רבנו הוא אומר שלפי רבנו אדם שכבר יצא ידי חובה והולך להיות תי אחרים ידי חובה שלא יברך שחיינו יתן לשומע שהוא יברך לעצמו שהחיינו לא הוא יברך עבורם וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה וכן מי שאומר קידוש אחרים והוא אינו רוצה לצאת ידי אותו קידוש כך מצאתי כתוב כלומר שלפי רבנו אם אדם יצא ידי חובת קריאת מגילה בבית הכנסת כשהוא יבוא להוציא את אשתו ידי חובה לא יברך שחיינו אלא יאמר לה שהתברך שחיינו וכן אותו דבר בקידוש אם הוא הולך להוציא נשים יתי חובה ולא מתכוון להוציא את עצמו לא מברך שחיינו ונראה כך אומר הבית יוסף שזה כדעת תרומת הדשן דר סמוך ו נוהגים כן ואפשר להרמבם לא ירי אלא במצווה שיש בה מעשה אבל מצווה שאין במעשה אלא דיבור או קל מברך שחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים כלומר הבית יוסף התלבט מאוד מאוד הוא היה בדעה שאולי לפי הרמבם מי שבא לקרוא מגילה לאשתו בבית והוא כבר יצא ידי חובה בית הכנסת שלא יברך שחיינו כי אין אדם ברך שחיינו אלא על מצווה שהוא עושה אותה בעצמו לעצמו ולא לאחרים אבל בצר לו הוא מנסה לחלק חילוק ואומר יכול להיות שמצוות שהם קול ודיבור שמע כמו שופר כמו מקרא מגילה כל בקידוש אז אלה יכול לברך שחיינו גם לאחרים למרות שהוא יצא ידי חובה או עדיין לא יצא ידי חובה אבל מצוות שיש בהם מעשה למשל נטילת לולב כן או סוכה לא יכול לברך לאחרים ממו עצמו כבר יצא ידי חובה. כך הבית יוסף מנסה לחלק בדברי רבנו מורי אומר לו אין זה החילוק אלא הוא אומר שם בהלכות ברכות הערה אומר בלי נראה שדברי רבנו פשוטים וכוונתו ברורה שהעושה מצווה לחברו ואין חברו נכח שם כגון העושה מעכה בגגו של חברו מברך על עשיית מעכה בנו מברך שחיינו וכן הקובע מזוזה ותחו שחברו ואין חברו נכח שם מברך על מזינו מברך שחיינו אבל אם חברו נכח שם ואינו יודע לברך מברך לו גם שחיינו כדין כל שאר הברכות שאינן ברכות ההנאה ולפי כך המדליק נ חנוכה לחברו וחברו נכח שם מברך כל שלוש הברכות ועונה אמן וכן במעכה ובמזוזה שהן במעשה יברך לו שחיינו אף לכתחילה הופשיט בכ קידוש זה דבר פשוט שבקידוש יוציא את האחרים ידי חובה ויברך שחיינו פלוש בעצמו לא מתכוון לצדיח חובה שם ואין זו צריך לפנים כלומר זה דבר פשוט מאוד יוצא איפה לדעת מורי גם מצווה שקרוחה בעשיית מעשה כמו מעקה כמו מוזוזה כמו הדלקת נר חנוכה אם הוא מוציא אחרים ידי חובה אף על פי שהוא כבר יצא ידי חובה או עדיין לא יצא ידי חובה מתכוון לצ מתוך במקום אחר. אם חברו נמצא עמו, יכול לברך עבור חברו את שחיינו. אבל אם חברו אינו נמצא עמו, אינו מברך שחיינו. לסיכום יוצא שהדבר פשוט לכל הדעות שהאדם, הבעל יכול לבוא לביתו ולהוציא את אשתו ידי חובה בקריאת המגילה ולברך את כל הברכות לרבות שחיה. הועיל ואשתו נמצאת אמו אף על פי שהוא כבר יצא ידי חובה לא מבעיה לשולחן ערוך אלא אפילו לרבנו שהדברים פשוטים שהוא מוציא ידי חובה ובאמת החילוק הזה של נכח אמו או לא נכח אמו זכה מורי לכוון לכתב סופר שכבר העלה את החילוק הזה ואמר כל שהוא נכח בפניו יכול להוציא אותו ידי חובה כאן המקום להעיר שבתום קריאת המגילה אנו מברכים הרב את ריבנו ואמר רבנו שהברכה הזו היא יסודה במנהג והיו כאלה שחשבו שכיוון שהיסודה במנהג לא יוכל לברך אותה לבני ביתו אבל מנהגנו שאנו מברכים גם את הרב את ריבנו עבור בני הבית כמע לי עבורנו מלו עבורנו אם מקור החיוב הוא מנהג או מקור החיוב הוא תקנה זה הנוח סוף סוף נהגנו לברך והוא ונהגנו לברך אז יכולים להוציא את הנשים ידי חובה גם בברכה הזו בסוף הקריאה רבי חגש