פרשות יתרו-משפטים מלמדות על משפט צדק ביחיד ובכלל

משל זה הוא בעל מסר משמעותי מאוד. שביהדות המשפט הוא אמצעי עזר לתורת חיים, לעשרת הדברות, שהן המקור לתרי"ג מצוות, ארחות החיים של היהודי, והמשפט הוא המגן עליהם, אבל התורה ונורמות החיים הערכיים שלה, הם העיקר, והמשפט מימינה ומשמאלה.

דומה שבזה מתייחד משפט התורה מהמשפט הכללי. אף שגם המשפט הכללי נשען ויונק מנורמות ערכיות, אבל עינינו רואות ולא זר, שיש והמשפט הכללי הופך להיות הדבר הכי מרכזי והכי עיקרי בחברה, ואילו תורת הערכים נדחקת לקרן זוית.

הנה לדוגמה, בפרשת השבוע נאמר: לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". הרישא של הפסוק, בפשטותו, לכאורה מתכוון להזהיר כל יהודי שלא ישא בפיו דבר שקר (הזקוני), או שלא ישא, במובן שלא יקבל דבר שקר (אונקלוס ורס"ג). ואם כן אזהרה זו היא לכל יהודי שלא ידבר לשון הרע, ושלא יקבל לשון הרע, ללא שום קשר עם הליך שיפוטי.

אולם הסיפא של הפסוק בודאי מכוון להליך שיפוטי, אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. שאסור לעד כשר ואמיתי להשתתף בעדותו עם עד רשע ושקרן.

לכן כתב הרמב"ם בספר המצוות, ל"ת רפא, בסכמו מדרשי הלכה שונים: "שהוזהר הדיין מלשמוע דברי אחד מבעלי הדין, שלא בפני בעל דינו. והוא אמרו, לא תשא שמע שוא, לפי שעל הרוב יהיו דברי בעל דין שלא בפני בעל דינו – שוא... כדי שלא יהיה בדעתו (=של הדיין) מושג בלתי נכון, ובלתי אמיתי". כלומר שאזהרה זו מופנית לדיין שלא ישמע בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו, שמא יטהר באופן שקרי לצדד בענינו. הוסיף הרמב"ם שם וכתב: "אזהרה לבעל דין שלא ישמיע את דבריו לדיין עד שיהא חבירו עימו". כלומר שגם הבעל דין מוזהר שלא ידבר עם הדיין בענינו, שלא בפני בעל דינו.

ואזהרות אלו הן לתחום השיפוט בלבד. אבל הרמב"ם, שם הוסיף: "ובכלל לאו זה, אמרו עוד, אזהרה למספר לשון הרע ומקבל לשון הרע, ומעיד עדות שקר" כלומר שגם כל יהודי, ללא כל קשר עם הליך שיפוטי, אסור לו לשקר, ואסור לו לדבר לשון הרע. ואלו נורמות ערכיות, שצריך לחנך כל יהודי לנהוג בהן, והן נלמדות מאותו פסוק שמזהיר את הדיינים ובעלי הדין מפני השקריות.

לכן חז"ל התייחסו גם לאזהרה שלא להתעסק עם לשון הרע וגם לאזהרה שלא להעיד עדות שקר, בחומרה רבה, וכה דרשו, פסחים, קיח, א: כל המספר לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים". שנאמר (=בפסוק הקודם)

לכלב תשליכון אותו", ופירשו המפרשים שהכלב, אף שהאדם המודרני סבור שהוא ידיד של האדם, הכלב נובח במפתיע ומפחיד, ויש הוא מתנפל, ויש והוא נושך. לכן אדם שמדבר לשון הרע, או מעיד עדות שקר, הוא ככלב שנזקיו מרובים, וראוי שיהא בחברתם כלבים ויוזק על ידם (עין ספר חפץ חיים).

כך מוקיעים חז"ל את חברת מדברי לשון הרע, כי הללו אינם מתנהגים כבני אדם שנבראו בצלם אלוקים, והם פוגעים בחברה, ובתקינות ההליך השיפוטי, ואנשי המשפט צריכים להיזהר מפניהם.

ומכאן למשפט הכללי, גם השופטים מוזהרים לשפוט בצדק, כמו הדיינים, אבל הם מצוים בחברה שיש בה חופש ביטוי ותקשורת רבת עצמה, חטטנית, חשפנית וקטלנית. החשוד במשהו טרם הועמד לדין בבית משפט, הוא כבר נשפט והורשע ונתלה בכיכר העיר ע"י התקשורת, ובמיוחד התקשורת החברתית.

וכשלבסוף החשוד מועמד לדין, הוא עומד לדין בפני שופט, שכבר נשטף בשטפון של שמע שוא שבתקשורת, וכיצד לא יושפע, נוהגים לומר שהשופטים הם בעלי מקצוע והם מוגנים מהשפעה שלילית של התקשורת, אבל נאמנים עלינו דברי ההודאה של השופט בדימוס עובד מודריק, שקשה לשופט שלא יושפע מהתקשורת.

כך יוצא, אף שבמשפט הכללי משתדלים לשמור על מערכת שיפוט תקינה, אבל תורת הערכים של החברה היא פרוצה ביותר, והיא גם משפיעה לרעה על המערכת המשפטית. לא כן במשפט התורה. התורה מחייבת לחנך כל יהודי, קטן או גדול, מגיל אפס, לחיים ערכיים, כגון איסור לשון הרע, והמערכת המשפטית מגנה על תורת ערכים זו מימינה ומשמאלה, כמו שאמר דוד המלך, באורח צדק אתהלך בנתיבות משפט, אבל אשרי הםע שככה לו, אשרי העם שזוהי תורתו וזהו משפטו.