עקירת הישוב עמונה – מורה לנבוכים

מחד אתם שומעים אחים שבאים ואומרים שהמתיישבים האלה ח"ו אינם בסדר כי הם מתיישבים על קרקעות פרטיות, גזל של גוי אסור מן התורה, ומציגים אותם כמו עבריינים. ויש כאלה הטוענים שמצוות עשה לכבד את החלטה של בית המשפט העליון, כי אין אפשרות לחברה להתקיים מבלי זה. ובית המשפט העליון מציל אותנו מפני נידוי בין לאומי, כי אלמלי פסיקותיו התואמות את המשפט הבין לאומי אזי היינו כבר מוקצים ומנודים, ולכן הם מסתכלים על כל העניין, לא חלילה בחדווה אבל כדבר המובן מאליו ומתחייב ויש מי מהם שמפקפקים באותם מתיישבים.

לעומת זו יש אנשים שאוהדים את ההתיישבות הזו, אשר בוכים לא רק על עקירת משפחות שישבו שם אלא על העובדה שאסור להתיישב כביכול בשטחי ארץ ישראל בגלל שזה נחשב חלילה ככיבוש ברמה הבין לאומית של העניין. ולכן אמרתי, הבכי הוא לא רק בגלל עניין של רגע, אלא צריך לבוא ממקום של התבוננות על מה ולמה לבכות.

והבכי יבוא ממצבנו הקשה מבחינה לאומית שאנו נבוכים איך להתנהג. ונסביר. הרי הדבר פשוט שאם קמה קבוצת בני אדם יחידים ומעורבים ובונים ישוב בלי רשות ובניגוד לשלטונות, לא משנה מחוץ לקו הירוק או בתוכו, יש כלל ודין, ולא ניתן לנהוג כפי שעולה על דעתם. זה דבר פשוט. על אחת כמה וכמה אם בונים ביתם על קרקע לא להם, קרקע רשומה על שם בני אדם מסוימים שוודאי לא משנה אם זה יהודי או גוי כי גזל הגוי אסור מהתורה ואף גורם לחילול השם. עוד דבר פשוט הוא, שאם ישוב קיבל אישור ע"י השלטונות בין מחוץ לקו הירוק או בתוכו, שאין לבוא ולומר התברר שמי מהם בטעות עלה על קרקע פרטים שעכשיו צריך להרוס את ביתו, כי כיון שכל הישוב היה ברשות גמורה לכתחילה וכבר נעשה מעשה אזי צריך לשקול במאזניים בנסיבות כאלה שאין מדובר בפולש, אין מדובר ביורד לשדה חברו שלא ברשות אלא ביורד לשדה חברו ברשות המדינה. והוא לא ידע ואף המדינה לא ידעה שזה שדה חברו, שאלה נסיבות אחרות, ששם עושים הפקעה ופיצוי. זה לא מסלול של עקירה, אלא מה? יש לנו משו ביניים. קבוצות אשר עולות להתיישב מחוץ לקו הירוק או בתוכו מבלי שקיבלו את האישור של השלטונות מלכתחילה, אבל קיבלו סיוע מגורמי השלטונות לעצם התיישבותם, מים, חשמל, מיסוי וכו' מציאות כזו כיוון שהיא מגובה בשלטונות, על בית המשפט או הבג"צ להבין מה המשמעות של מהלך כזה, שהשלטונות בעצם מכירים לכתחילה בהתיישבות הזו, אבל יש גורמים שקמים נגדנו, כבר יכלו לקבל בתכנית החלוקה חלקים נרחבים מאוד, וכבר הושתה יד ללכת לקווים של 67 ודחו, ועדיין הם מסרבים ולא מכירים בזכותנו להתיישב כאן כמדינה לאומית של העם היהודי. אם כן, השלטונות, של אחרי קום המדינה ולפניה, וגם בשטחים שנקראים יהודה ושומרון, יש והם רוצים רוצים ליישב את ארץ ישראל, אלא בגלל ההתגרות באומות, שאינם צודקות אבל עדיין קיים חשש, הם מסתכלים עליהם כשליחיהם, אבל כסמויים לא הגלויים. אם כן חלוצים אלה אינם פולשים, אינם מסיגי גבול. ולכן בית המשפט צריך להתייחס אליהם כשלוחי המדינה, וזה עניין מדיני, לא משפטי, הוא פוליטי, ולבית המשפט אסור להתערב בהחלטות כאלה.

נכון שבית המשפט שם לנגד עיניו את העניין של המשפט הבין לאומי, וכשהוא נדרש לפעול עליו להסתכל, אם זה עניין מדיני או פוליטי – יכול הוא לא מלכתחילה לומר אני לא מטפל בכך, אלא מה? הוא מרגיש את עצמו חלוץ לפני המחנה לשמור עלינו מפני נידוי בין לאומי. נניח שזה מהלך מקובל. אבל למה הם נמצאים שם על הכסא? האם בשביל לומר 'אמן יהא שמיה רבה' לפי כל הגרסאות הבין לאומיות? או שמא הם נמצאים שם גם כדי לבטא דברים שיכולים להתקבל באוזנו של אדם מבין, לא אדם עוין, והוא, אם היו אומרים את האמת וכל האמת:

• אין ולא הייתה שום בעלות של פלסטינאים על יהודה ושומרון. וזה משפטית מוכח. היה שם כובש שנקרא ירדן והוא נכבש. ואין לו בעלות על כך. כך שיהודה ושומרון יכלה מדינת ישראל לספח אותו במידי כי לא הייתה לא בעלות פלסטינאית. אנחנו בגלל רצוננו לשלום, בגלל קבוצות אידאולוגיות אשר הם יותר אוניברסליות פחות לאומיות – הם הם שנתנו לפלסטינאים מעמד של הם וכאילו זכות מקדמא דינא על השטחים הללו. וזו טעות. אבל בית משפט הוא לא אידאולוגיה פוליטית, אלא משפטן, ויכול לקחת את דו"ח השופט אדמונד לוי ולהראות לעולם שבנסיבות כאלה שכבר עלו משפחות בסיוע שלטונות, ולא מדובר באדמות שרשומות על שם אדם פלוני, אלא הוא טוען שזה של אבות אבותיו, שמועות. ודרך אגב, אין אפשרות ביהודה ושומרון לקבל את הרישום בטאבו, לאלה שרושמים שם, בארץ כדאי לכל אדם שקונה דירה או שטח לראות את הרישום בטאבו וזה חשוב מאוד לפני כל עסקה, אבל ביהודה ושומרון גם אם תבקש לא תקבל לראות, יוצא איפה שהמתיישב על גבי שטחים שלא יכל לקבל רישום וקיבל עידוד מהמדינה, הוא לא פולש ולא משיג גבול, והואיל וגם הטוען שזה השטח שלו איננו מוכיח בגושפנקא שזה שלו, אלא אומר שזה שלו ושל בית אבותיו, וודאי שבית המשפט חייב לשכלל בין מציאות שנעשה בסיוע ממשלות, והיא כבר עשרים שנה, ובין טענה שנטענת מבלי הוכחה ראייתית חותכת.
• מדובר באדמות טרשים שלא ניתנות לעיבוד. ואם כן, כיוון שלא ניתנות לעיבוד ובד"כ המושל הצבאי לא נותן להם להתיישב שם בגלל סיבות ביטחוניות, גם אם ייכרת שלום שאותו הם רוצים עם פלסטין כלומר, עמדות, קווים ביטחוניים יישארו שם, ואם כן בנסיבות כאלה לא יעלה על הדעת שבית המשפט יתנהל בראש קטן רק לפי מה שמקובל במשפט הבין לאומי. מותר לו ואף חובתו לומר למשפט הבין לאומי טעויות שחדרו אליו, כלום בית המשפט הלאומי ישתוק מול החלטת אונסק"ו שעם ישראל לא היה ואין לו שום זכות בהר הבית? בגלל שזה בא מגורם בין לאומי? הרי כאן יש גורם בין לאומי עוין, וודאי שאנחנו מצפים משופטי ישראל להבדיל בין הטמא ובין הטהור, בין החושך ובין האור, בין האמת לבין השקר, ולהשמיע את דברו. עם כל הכבוד שהוא מגן על מדינת ישראל מפני נזק בין לאומי אבל צריך לדעת לומר את דברו.

צאו וראו, עוד לא סיימנו עם הגירוש, ואחינו היקרים, החיילים והשוטרים היו מאוד מאופקים בשל יהודים שמוסרים את נפשם למען ארץ ישראל, והללו שגרו שם עשרים שנה עם משפחתם, לקראות את המגע והקשר ביניהם זה גורם ממש לקרע ויש מקום לבכות על המבוכה, על הקרע על התסכול הזה, לא רק על הרגש של עצם הגירוש, אלא על המבוכה למה הגענו למה שהגענו. למה יש לנו ליקויי מאורות בכל התחומים? על זה צריך לבכות. וטרם הסתיים הגירוש וכבר הבג"צ ברוב קולות פסל את המתווה של עמונה. ז"א, יש עכשיו עוד מוקש, ואמר חבר הכנסת הרב אייכלר ובצדק, חוק ההסדרה של עמונה הוא לא רק התיישבות ביהודה ושומרון, אלא זה גם מציל 400 ישובים בקו הירוק שהם על קרקעות פרטיות של פלסטינאים. וכי מתעלמים מכך? מי קידש ונתן לגיטימציה לאותם ישובים. אלא מה, יש הכרח לא יגונה. זה מצבו של עם ישראל. כך הוא מתגלגל. שכל האומות שונאות זו את זו וכולם שונאות את ישראל. ואינני אומר שצריך להתגרות באומות, אבל צריך לדעת איך להיאבק באומות בכלים שלהם המשפטיים, לזה מצפים מבית המשפט והמחוקקים והממשלה והרבנים.

לכן על דא קא בכינא, הבכי שלי הוא לא רק הגירוש, כי וודאי זה מקור לבכי, אלא על המבוכה והתסכול. העובדה שאין לנו אחדות בין הפלגים. צריך להעביר את האמת ורק את האמת. מצווה לקום מעבר לכנסת, ולבג"צ, ולהקים וועדת היגוי רחבה מאוד, מורכבת מרבנים, שופטים, חכי"ם, שרים, אנשי הגות, אשר ישקדו יומם ולילה ויגידו איך למצוא קונזסוס לאומי בקרב העם כדי שהעניין הזה לא יקרע אותנו.

כי יש כאלה אומרים "אני לא רוצה לפתח את יהודה ושומרון כי אז אהיה מדינת אפרטהייד, ולכאורה זה דברים נכוחים, מה אתה עושה כדי לשמור על זהותה היהודית של מדינת ישראל? אז אתה פוחד ממדינת אפרטהייד וזהות עם ישראל תיפגע ובצדק, אבל מה נעשה עם עם שיום יום מתרוקן מערכיו, מתבולל בתוך מדינתו. וכשם שצריך להיאבק על הזהות היהודית מבחינה מדינית פוליטית, צריך להתעסק בד בבד גם בזהות היהודית הערכית. כי לא באנו אחרי השואה לכאן בשביל להתבולל ולהישחק. אלא יש צורך בהקמת מוסד עליון שאיננו פוליטי, שאכן באמת ידון בשאלות קריטיות אלו וינחה את העם כיצד לצאת מהמבוכה הזו, כי מבוכה זו עלולה לפגוע בעמנו. ואמרו שבית שני נחרב בגלל שנאת חינם עלול חלילה בית שלישי שהוא בראשיתו להישבר מחמת שנאת חינם.

רק באהבה חינם, רק בהידברות לאמת נוכל להיות על המפה. השררה מתחילה בסכסוך פנימי שלנו, לא ביננו לבין האויבים ואומות העולם, אלא סכסוך ביננו ובין עצמנו, סכסוך מר ונמהר, ואין יכולת הידברות. על דא קא בכינא. ועל זה צריך לבכות כדי להגיע לתובנה הנכונה שצריך ליישב את העם ולאחד אותו סביב מוסד עליון מנחה, עד שהקב"ה ישיב שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה.