תוכן
אתמול צפיתי כמו כל בית ישראל בתמונות המזעזעות מהפינוי/גירוש מהישוב עמונה. ובכיתי. ואין זה בושה לבכות ואף יש חובה לבכות. אלא שיש מבוכה על מה לבכות. שהרי נאמר "שם ישבנו גם בכינו", וכבר היה לנו גוש קטיף, על חולות גוש קטיף שם ישבנו גם בכינו. ועכשיו על הרי וגבעות עמונה שם ישבנו גם בכינו. אלא הבכי איננו ביטוי לרגשות בלבד, זה נכון, שרואים מראות מזעזעים, כיצד נגררים אנשים מבתיהם, נשים וטף, ומדובר בין אחים לאחים וזה פינוי וגירוש לאנשים שהיו עשרים שנה אז הדמעה מצויה מכח ההתרגשות והצער.
