אם הבורא אינו גוף, באיזה מובן אפשר לקרוא לו ״מקומו של עולם״? הרמח״ל משתמש בביטוי כדי לבאר מה מקיים את העולם. הרב רצון ערוסי מעמיד את דבריו לצד פתיחת הלכות יסודי התורה ומראה כיצד ההסכמה על תלות הבריאה מוליכה לשאלה נפרדת על תכליתה. לעיון בהקשר, ראו הדיון בחוקי הטבע ובהנהגה.
העיון נשען על סימנים נ״ח–ס׳ בספר דעת תבונות.
האזינו לעיון בהכרח המציאות, בחכמת הבורא ובתכלית הבריאה.
מה מקיים את העולם?
כל דבר בעולם יכול להתקיים בתנאים מסוימים ובהיעדרם להיעדר. חפץ מיוצר כשיש מי שרוצה ויכול לייצר אותו. הוא יכול גם שלא להיווצר. על דרך זו מבהיר הרב ערוסי את המונח ״אפשרי המציאות״. אפילו כשהדבר קיים בפועל, אפשר להבין את מציאותו מתוך תנאים שקדמו לו. ״מוכרח המציאות״ הוא מי שקיומו עומד מצד עצמו ואינו תלוי בשום גורם. במובן זה הרמח״ל מייחד את המושג לבורא.
הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו
הרמח״ל קורא את המילה ״מקום״ במובן של תנאי הקיום. העולם וכל סדריו מתקיימים ברצון הבורא. דימוי המקום העומד לבניינים מסביר כיצד הרצון בבריאה מאפשר לנמצאים להתקיים. גבולו של המשל נובע מאותה הבחנה. בניין עומד בשטח שאפשר למדוד, ואילו לרצון הבורא אין מידות של גוף. כך גם דברי חז״ל על הבורא הנושא את העולם מדגישים את תלות העולם בו. כשחושבים על נשיאה במונחי גוף, מייחסים לבורא את מגבלות הנושא והמשא שבמשל.
״מצוי ראשון״ בלשון הרמב״ם
בפתיחת הלכות יסודי התורה הרמב״ם מתאר את הבורא כ״מצוי ראשון״ הממציא כל נמצא. הרב ערוסי עומד על כך שהלכות א׳–ג׳ מבררות את התלות בשני הכיוונים. מציאות הנבראים תלויה בבורא. מציאותו עומדת גם כאשר מציירים במחשבה את היעדרם. ההבחנה מסבירה מדוע הרב ערוסי רואה בלשון ״ממציא כל נמצא״ הדגשה של התלות המתמדת. אזכור תחילת הבריאה לבדו עלול להשאיר רושם של מעשה חד־פעמי שלאחריו הנבראים עומדים ברשות עצמם.
גם משל האב והבן מוגבל. מי שכבר בא לעולם ודאי נולד לאב, אך ההכרח כאן עולה מתוך עובדה שכבר התקיימה. מציאות האב המסוים עצמו אפשרית. הבריאה היא נקודת מוצא להכרה בבורא, וקיומו של הבורא עומד מצד עצמו.
מי עומד במרכז הדיון על הבריאה?
לאחר בירור התלות, הנשמה מבקשת להבין את מציאות האדם, שעליו מוטלת העבודה. הרמח״ל מייחס לאדם מעמד תכליתי במעשי הבריאה. הרב ערוסי מבחין בין הכרה בייחודו של האדם לבין הקביעה שכל חלק בבריאה נועד לו. השמש מועילה לחיים על הארץ, אך תועלת זו כשלעצמה אינה קובעת את תכליתה בכל מערך הבריאה.
לפי הקריאה בשיטת הרמב״ם שמציג הרב ערוסי, אפשר להתחקות אחר חכמת הבורא במידה ששכל האדם משיג. כשאין די בהשגה כדי לבאר מדוע פרט מסוים נברא כך, הביטוי ״כך גזרה חכמתו״ משמר את הגבול הזה. תכלית במובנה האנושי היא יעד שמבקשים להגיע אליו ולהשלים בכך חיסרון. הרב ערוסי מצביע על הקושי לייחס יעד כזה לבורא השלם. הרמח״ל מעמיד את ייעוד האדם במרכז ביאור הנהגת הבריאה. השאלה כיצד לפרש את המעמד הזה בלי לייחס לבורא חיסרון נשארת חלק מן העיון.
מציאות העולם תלויה בבורא בכל עת. ההכרה בתלות הזאת נותנת יסוד לעיון בייעוד האדם, וגבולות השכל מחייבים דיוק כשמבקשים לקבוע מה תכליתו של כל נברא.
מה פירוש ״מוכרח המציאות״?
מוכרח המציאות קיים מצד עצמו ואינו תלוי בגורם שיביא אותו לידי קיום. הרמח״ל מייחד את התיאור הזה לבורא. הנבראים תלויים ברצונו, ולכן מציאותם אפשרית מצד עצמם.
מה מתאר הביטוי ״מקומו של עולם״?
הביטוי מתאר את תלות העולם ברצון הבורא. המקום שבמשל מאפשר לבניין לעמוד. הרצון האלוהי נותן לנבראים את אפשרות קיומם, בלי לייחס לבורא גוף או מרחב שהוא תופס.
מה מלמדת לשון ״ממציא כל נמצא״ בהלכות יסודי התורה?
לפי קריאת הרב ערוסי, הלשון מדגישה שכל הנבראים זקוקים לבורא גם לאחר שנבראו. הרמב״ם מתאר את הבורא כמצוי גם אם מציירים את היעדר העולם. כך ההלכות הראשונות מבהירות שהתלות מתקיימת בכיוון אחד.
למה משל האב והבן מוגבל?
ידיעת קיומו של הבן מאפשרת להסיק שהיה לו אב. ההכרח הזה יחסי לעובדה שהבן נולד. גם האב עצמו הוא נברא שיכול היה שלא להתקיים, ולכן המשל אינו מתאר את ההכרח שמייחס הרמח״ל למציאות הבורא.
האם התועלת שהאדם מקבל מן השמש קובעת את תכליתה?
התועלת מלמדת כיצד השמש מאפשרת חיים על הארץ. היא בפני עצמה אינה קובעת אם לכך נועדה השמש בכל סדר הבריאה. הרב ערוסי משתמש בשאלה כדי להבחין בין מקומו של האדם בעולמו לבין טענה על תכליתה של הבריאה כולה.
מה מבטא ״כך גזרה חכמתו״ לפי הקריאה ברמב״ם?
הביטוי מציין את גבול ההסבר שהאדם יכול להגיע אליו. אפשר להכיר מקצת מחכמת הבריאה ולברר כיצד תופעות פועלות, גם כשאין בידינו ידיעה מדוע הוחלט על סדר מסוים או מה תכליתו של כל נברא.