צדיק גוזר והקב"ה מקיים

כבוד הרב כתב בתשובתו ל"רבנים נגד רבנים": "ונוציא מנשר שבו נצהיר כולנו שהננו מאמינים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה בזוהר הקדוש, ובכל ספרי ההגות של גדולי ישראל, ובספר המקובלים, " יורנו רבנו,
1. מדוע אנו צריכים להצהיר על אמונתנו בכל הנ"ל ובפרט שידוע שלעיתים חדרו השפעות זרות כתוצאה מהגלות גם לספרי הגות של חכמי ישראל?
2. מהיכן הראיה שחובה להאמין באמונות שונות שאינן מופיעות בי"ג העיקרים של הרמב"ם?
3. הנושא טחון עד דק, אך האם ניתן להבטיח כי שורשו של הזוהר אכן ביהדות, ולכאורה לא נראה מדברי הרמב"ם שתורת הסוד ע"פ תפיסתו יש לה איזשהו קשר למכונה קבלה בימינו..?

לכבוד הרב ידוע שיש מחלוקת הפוסקים האם אדם שהולך לקברי צדיקים רשאי לפנות לצדיק עצמו על מנת שיבקש עליו רחמים. יש מתירים, ויש אוסרים כל פנייה למת מחשש דורש אל המתים או אולי גם מחששות ע"ז ואחרים ולשיטתם כל מה שהותר בהליכה לקברי צדיקים זה רק לבקש מהקב"ה שבזכות הצדיק ימלא תפילתנו. ותו לא. (מהרי"ל, ט"ז תקפא, לט, וגם חיי אדם וגם הגר"א החמיר בזה ושמעתי מרב אחד שגם לדעת המשנה ברורה אסור לפנות אל המת עצמו בשום אופן, ולא ראיתי מקור לכך עוד) ולכאורה הרי יש גמרא מפורשת בסוטה לד, ב שכלב השתטח על קברי האבות וביקש שיבקשו עליו רחמים?! ועיין תוספות שם ד"ה אבותי שמביא מקורות נוספים כאלה.

לכבוד הרב ישנה סתירה ברמב"ם. במקום אחד - לא זוכר איזה - הרמב"ם כתב בפירוש שכל העניין של כישוף/אוב וידעוני זה שקר וכזב ואין בזה ממש. ואילו בהלכות יסודי התורה בפרקים של דיני נביא, הרמב"ם מזכיר אפשרות שאדם יכול לעשות מופת בכישוף. וכן הרמב"ם טוען שלא האמינו במשה רבינו בגלל האותות, והמאמין רק בגלל האותות יש בו דופי כי אותות אפשר לעשות גם בלט וכישוף. כיצד מיישבים את הסתירה?