לכבוד הרב!
אני נער דתי בן 15, ולצערי אני שמתי לב כבר בשנתיים האחרונות לפחות שאני נמשך לגברים. אני מרגיש כ"כ פגוע מאלוקים. פעם לא הייתי הכי ילד טוב שבעולם, אז חשבתי שאולי זה מגיע לי? אבל בשנה האחרונה התחזקתי מאוד. עבדתי על עצמי במידות. בתפילה. אני שומר על צניעות. אני באמת מאמין בה' ובדרך התורה, ואני אפילו נקרא בין ה'צדיקים' בשכבה שלי. ובכל הזמן הזה, אני מבקש כל יום מאלוקים רק דבר אחד. שיהפוך את הנטיות שלי. אני רוצה להקים משפחה. להקים בית נאמן בישראל. ואני פשוט לא יכול. ואני לא מבין למה! את כל שנות הנעורים הללו, כל החברים שלי עוברים ומתחילים להרגיש מה זו אהבה. כולם תמיד מספרים כמה שזה דבר טוב. ורק לי המילה אהבה זה גועל נפש. רק אני לא יודע לאהוב באמת. בשבילי אהבה זה משהו שאני צריך להלחם נגדו. אני לא רוצה לבזבז את כל חיי על להלחם במי שאני. אני לא רוצה לבזבז את כל חיי הנעורים שלי בדכאון. אני שונא להגעל מעצמי. אני לא מבין למה הקב"ה הביא אותי לעולם. אני באמת משתדל ללכת בדרכיו, וזה מה שאני מקבל? למה ה' לא מגשים את הבקשה הקטנה שלי? מצטער, אבל אני באמת לא מעוניין בחיים כאלו. לנוכח גילי הצעיר, אני גם לא יודע למי לפנות. טיפולים עולים כסף. אני מתבייש נורא ואני נשאר חסר אונים. הרב, אני כ"כ פוחד להתייאש. כ"כ פוחד. אני כותב את זה בדמעות. אני פשוט לא יודע מה לעשות. למה לי? למה למה למה?